כשהחבר'ה אמרו "בוא ניסע לים", אמרתי "סבבה", אבל כשהם אמרו
שזה הים בחיפה ושיבואו עוד אנשים שאני לא מכירה התחלתי להרגיש
שאני לא ממש רוצה לבוא. הם ניסו לשכנע אותי, להגיד ששווה לי,
שיהיה כיף. לא יודעת למה לא רציתי לבוא, פשוט לא רציתי. אז לא
באתי.
כשהחבר'ה נוסעים למסיבה אני אף פעם לא באה. חברה מתקשרת ואומרת
"היי, הולכים היום לבית המרזח. רוצה לבוא?" ואני אומרת "לא".
אני לא יודעת למה אני לא רוצה, פשוט אני לא רוצה. היא מנסה
לשכנע אותי, להגיד לי שזה כיף ושחבל שאני לא אבוא (וחוץ מזה הם
צריכים עוד אוטו). אבל אני לא רוצה לבוא. אז אני לא באה.
בין החבר'ה אני תמיד מרגישה בצד, למשל כשנפגשים כולם אצל מישהו
בבית, תמיד אין לי מה לעשות שם, אני מרגישה לבד ורוצה ללכת.
מחפשת מה לעשות עם עצמי, איפה לשים את הידיים, איך לעמוד.
מכירה כמעט את כולם ובכל זאת מרגישה בודדה. מנסה לדבר עם מישהו
אבל זה תמיד מגיע למבוי סתום ושנינו שותקים. אני רוצה להיות עם
כולם. אבל אני לא.
כשאני לבד בבית אני יושבת וחושבת, למה כל זה קורה? למה אני לא
יכולה להיות כמו כולם ולהתחבר? במה אני שונה? ואני לא מצליחה
למצוא את מה שעושה אותי שונה מהם ואני יושבת וכותבת על זה כי
אני חושבת שאולי אם אני אכתוב על זה אני אמצא את התשובה. אבל
אני טועה.