מתנתקת מעולם המציאות. בונה לי בית מכסה מגרוטאה זרוקה
שמצאתי.
אני לא יכלה יותר להביט בפנים העלובים של החיים האלה. לא
מסוגלת עוד לשכב על מצעי המיטה המחוספסים האלה. נמאס לקום בכל
בוקר מחדש ולהתחיל שוב לגרד את כל הגוף. כי אולי אני אלרגית
לאותם מצעים.
ותודעה של כישלון מתגברת על תודעה של תקווה. עכשיו אני אפוסת
כוחות.
אין לי מאין לשאוב, להפיק, לעבד, ליצור. תקועה במעלית שככל
הנראה אין היא בדרכה למעלה.
אם תתוקן בין כה וכה תעשה את דרכה למטה, לקומה אחת מתחת. ואני
בתוכה, מנסה ללחוץ על הקומות העליונות יותר, אך המעלית במקומה
נשארת. ואני, במקומי עומדת.
רואה את כל שמתרחש מלמטה. אין בכוחי להגיע, אין ביכולתי
לשאוף.
וכל יום באותם אנשים פוגשת. עם אותן תכונות מתמודדת. זה שלא
יודע להביע את שמעיק ועושה זאת בדרכים קרירות. זו שלא יודעת את
שמתחולל בתוכי, ומאשימה אנשים על דעת רוחה.
אז רוצה להתנתק מעולם המציאות. עולם שאין בו אפשרות לטפס על
ההר. ישנו רק מדרון תלול. אז יותר נוח כבר להחליק מטה. בניגוד
לטיפוס, ירידה במדרון לא דורשת שרירים מחוזקים. רק שב ויישר
רגליך, החלק על המסלול הכל כך סלול. המסלול שמוביל אותך מטה.
וכבר לא מנסה להדחיק את התובנה שמפה, כלום כבר לא ייצא.
אז אתכנס לי אל תוך הגרוטאה הזו, שנקראת חיי, משם לא אמהר לצאת
כי אין לי לאן בין כה וכה.
את אותה גרוטאה ודאי לא ירצה לחלוק עימי נסיך יפה תואר. אז לא
אמהר גם לחפש לי שותף.
כעת מתנתקת מעולם המציאות, שם ריקנות מכילה אותי, שם לנפשות
אחרות ודאי יהיה קשה לספוג את נפשי שלי.