זו לא הפעם הראשונה, זה קרה לי כבר בעבר. הכאב שמפלח כל איבר
בגופי, לא נותן לי מנוחה, המועקה בגרון, הדמעות שלא מפסיקות
לרדת.
אני שוב רואה את כולם בוכים לידי, אני רוצה להיות החזקה, אני
צריכה להיות החזקה, אבל אני לא יכולה.
זה כל כך כואב, אני בקושי עומדת, אני רוצה ליפול, להירדם לכמה
שנים, שכל הכאב יעבור ואני אהיה חזקה שוב, בלתי שבירה, עשויה
מברזל.

היא בקושי נשמה, כמעט ונחנקה בכל נשימה. רציתי לעזור לה, רציתי
שהיא תחיה, אבל לא יכולתי לראות אותה סובלת כך. קראנו לרופא,
קראנו כדי שירדים אותה ויגאל אותה מכאביה. חיבקתי אותה ובכיתי,
פשוט לא יכולתי, היא פשוט מתה לי בידיים. אבל היא הייתה אמיצה,
כמעט לא בכתה, סבלה בשקט.
ואז חפרתי לה קבר והוצאתי את כל הכאב שנאגר בי. חפרתי בכל
הכוח, חפרתי ובכיתי ונזכרתי בכל מה שעברנו ביחד בכל השנים שהיא
הייתה איתי, איך היא הייתה מלווה אותי ברגעים הקשים והטובים.
זה מוזר, רגע אחד היא הייתה לצידי נושמת וברגע אחרי אני סוחבת
אותה ומכסה אותה באדמה.

עכשיו אני מרגישה שוב חזקה - עד הפרידה הבאה.