אני עומד על גדותיו - והוא גועש.
אני עומד על גדותיו - והוא סוער.
אני מביט בשמיים, והם שקטים.
אין ענן בין האופקים.
רק כוכבים.
אני מביט לאחור, והאדמה בוערת.
האוויר רותח ומתערבל.
מיקרוקוסמוס של להבות וצבעים ותמונות של מקומות ודמויות
שמתעוותות בחום.
והאדמה נמסה בתופת, והכל נשפך פנימה בטורנדו של צלילים וצבעים
ודברים ואנשים שהיו.
מבטי חוזר אל המים, והם רועשנם.
גלים גלים עולים מעלה, קופאים שם לרגע שקט, וחוזרים מטה
במהירות אכזרית, מתאבדים ומתבוללים בעצמם בפיצוץ רועם.
והריחות מתערבבים בראשי, מכאן אוורי לח וטעון של ים רשע, ומכאן
דקירה של להט עצום ואלפי הדברים שמתכלים ומתמזגים בו יחד.
ורק השמיים שקטים.
ורק הכוכבים קורצים לי בים השקט והמוצק שלהם.
והאוויר, האווירה של הים והיבשה מתערבבים בראשי, מכאן התופת
המאכלת והמסנוורת, ומכאן השחור האלים והקר - מתערבבים, משכרים,
מתמזגים באפי בספיראלה של אדים, כמו כדור בוער שנורה ומסתובב
במהירות איומה שם בתוכי -
ומבטלים זה את זה.
ומשאירים אותי נקי.
צלול.
ריק.
ומבטי שוב נישא מעלה, כי רק שם יש שקט שמשתווה לדממה שבתוכי.
ורק הכוכבים קוסמים לי, ומחייכים אליי.
ומחכים לי.
כל כך מחכים לי.
אני מביט שוב בים המשוגע, בטירוף האלגנטי שלו.
ואני מחכה עכשיו, לראות מתי הגל הבא יעלה ויצל עליי באיום.
והנה, הוא מגיע, מרים ראשו באוויר, והנה ברגע השקט הזה שבין
מכה למכה, שבין מגע למגע, השקט הבטוח לכאורה הזה.
ואני מפנה את גבי אל הים, ופונה אל הבערה, ועם פניי מופנות
מעלה אל הכוכבים שלי, השמיים שלי בלי העננים, אני מתכופף,
וקופץ לאחור.