ולמה נקרא שמו בתחילה Hada-chara

הקייזר הגרמני, וילהלם השני, עמד לבקר בפלסטינה, שנתיים לפני
סוף המאה ה-19. כיוון שהדרכים לא היו סלולות כראוי, נעשה מאמץ
לשפץ את המסלול בו יעבור. וכך הוקם למשל הגשר על נחל התנינים,
שחלקו שרד עד ימינו. לממשל הטורקי היה עניין להראות לקייזר את
מפעלי התעשייה בשכם, על כן הוחלט להכשיר במהירות דרך
מוואדי-פאליק, הוא נחל פולג, אל טול-כרם. משם והלאה הדרך הייתה
סלולה כבר שנים רבות. תושבי טול-כרם שמחו מאוד על הדרך. הם גם
הציעו שאת התכנון יטילו על מהנדס צעיר, תושב העיר. אולם
הטורקים, כדרכם, לא נתנו בהם אמון ובמקום זאת הובא מתכנן דרכים
צרפתי, מטעם הסולטן הטורקי, עבדול-חאמיד. האיש עשה את מלאכתו
לבד, וסירב לקבל עצות מתושבי המקום, מה גם שלא הבין מילה
בערבית. יומיים לפני בוא הקייזר הגרמני, נסתיימה המלאכה. דגלים
הוצבו משני צידי הדרך, ותושבי טול-כרם הוזמנו לטקס חנוכת הדרך
החדשה. ראש-העיר, חוואג'ה חנון, הוזמן לחוות את דעתו על הדרך
החדשה ולהציע לה שם. האיש, שזעם על שלא התייעצו עם תושבי
טול-כרם, הכריז מעל הבמה: "הדא טאריק? (האם זוהי דרך?) הדא
חרא!" הקהל כולו נדהם. אבל המהנדס הצרפתי, שלא הבין ערבית רשם
על המפה את השם הערבי של הדרך: "הדא חרא!" ומכאן ואילך כך נקרא
שמה. ויותר מכך, שלט הוצב בראשיתה, ליד ואדי-פאליק, וכך נרשם
בערבית אותו שם שהזכרנו. כשהקייזר עשה את דרכו לאורך השרון,
מלווה בקבוצת קצינים טורקיים, ראה המפקד הטורקי את השלט, בערה
בו חמתו, ומיד ציווה לשנות את הכיוון דרומה, אל יפו. ויחד עם
זאת ציווה לעקור את השלט וכן לאסור את חוואג'ה חנון ראש-העיר
טול-כרם ולהעמידו למשפט.

השופט, שהכיר את משפחת חנון, פתח ואמר שהוא נדהם לשמוע כי איש
נכבד מתבטא בגסות רוח כזו, והוא מצפה לשמוע הסבר הגיוני.

חוואג'ה חנון ענה במילים הבאות: "אני אמנם ראיס אל-באלאדיה
זרירה (ראש-העיר של עיר קטנה), אבל ביקרתי בפאריז, העיר שממנה
בא המוהנדס הפראנסאווי (הצרפתי). בעיר ההיא יש אוטומובילים.
האוטומובילים שמים את הסחורה על הגג וזהו. על כן הם יכולים
להסתפק בדרך צרה. אבל אצלנו מובילים את הסחורה על גבי גמלים,
בשקים. ואת השקים קושרים משני הצדדים של הגמל. וזה תופס הרבה
מקום. כי אם הולכת שיירה של גמלים אל טול-כרם ובדיוק יוצאת
שיירה מטול-כרם והן נפגשות בדרך הצרה. איך יעברו? הא?"

אמר השופט: "ואללה! אתה צודק!" ומיד שחרר את העצור. אבל הדרך
המשיכה להיקרא בשם המגונה עוד שנים רבות. והכפריים בכלל השתמשו
בשביל עפר שהלם את צרכיהם. עברו שנים. קמה העיר נתניה, לא הרחק
מטול-כרם. במחצית שנות ה-30 נענו הבריטים ללחצו של עובד
בן-עמי, ראש היישוב בנתניה והסכימו לסלול כביש אל טול-כרם.
לצורך המדידות של תוואי הכביש, הובא אינז'ינר (מהנדס) מלונדון
מחיל ההנדסה של צבא הוד מלכותו. כשהגיע לנתניה, ערך ביקור
היכרות אצל השייח' סאלח חמדאן, ראש הכפר אום-חאלד.

אמר השיח' לאינז'ינר: "חבל על המאמץ! תסלול את הכביש על השביל
הקיים. למה לך כל הטרחה של מודדים ומפות ובלאגן?"

ענה לו האינז'ינר: "אני באתי מלונדון! אצלנו יש קדמה! אנחנו לא
עושים ככה עבודות מאולתרות. אצלנו הכל מדעי!"

"תפאדאלו!" אמר השייח', "שיהיה בהצלחה!"

למחרת יצא האינז'ינר, עם סוסים ומודדים וחצובות ומשקפות והחל
בעבודתו. אחרי שבועיים שב אל השייח' חאמדאן, עייף ורצוץ.

"תסביר לי, יא שייח' נכבד, איך זה, שאחרי כל המדידות שמדדנו
כדי לדעת איפה כדאי לסלול את הכביש, תמיד הגענו חזרה אל השביל
שאתם רגילים ללכת בו אל טול-כרם? מה הפטנט שלכם?"

"אני אגלה לך את הסוד איך בחרנו את השביל הנכון", חייך השייח'
חמדאן, "הבן שלי, ראשיד, לקח את החמור ורכב איתו לטול-כרם. שם
אותו בחצר של משפחת חנון וביקש מהם שלא יתנו לו לאכול שלושה
ימים וביום הרביעי יעמיסו עליו שק מנוקב עם חרובים וישחררו
אותו. כשחזר החמור הביתה אלינו, לאום-חאלד, הלכנו בעקבות
החרובים ומאז זוהי הדרך הטובה ביותר בין שני המקומות. פאהם?
(הבנת?)"

"יפה!" ענה האינז'ינר, "אבל, מה עושים כשאין לך חמור?"

"אה!" ענה השייח', "אז מביאים אינז'ינר מלונדון!"