אל מול אלפי אנשים שהם שישה, אני עומדת, מתחבאת מאחורי עננת
עשן תמירה מציצה בעין חצי גלויה אחת על המקום ההזוי ובוחנת
אותם, שש בבואות שונות שלי... הייתי מעדיפה לדמיין אותם כך.
"ציפורים מתות בסתר, נשמות מתות לנצח, הדם שלה זולג ומתקרש על
הידיים שלי, אני צועקת! וצועקת וצועקת... ודעכתי."
הם מסתכלים בי, לא מבינים אך לא רואים בי אף אחת ולו טיפה של
דם ורוד בלחי. אך השער בוהק באדמומויות זוהרת על פניי המוסתרות
בחשיכתו ועין מבצבצת אך נעצמת אל מול שפתיים רועדות.
וידיים רועדות,
ורגליים רועדות,
וקווצות שער שנדבקו לי לפנים עם הרוח שהעיפו עליי במאוורר דפוק
ומיושן ולו רק כדי שיוכלו לראות מילימטר קטן ונוסף.
אל מול אלפי אנשים אך כולם שקטים כמו הררי מתים עומדים ומחכים
לי שאצטרף אליהם. והעיניים נפתחות בבהלה. אני לבד. הייתי
מעדיפה לדמיין אותם כך.
"אז אמרתי לה שתישאר, שלא תלך ותשאיר אותי איתו, לבד...
מפחדת... 'תישארי!' צעקתי לה, 'את יודעת שהוא יהרוג אותי!' אבל
היא הלכה..."
וצל כבד נכנס ומצל על כל אלפי האנשים שעומדים שם ומנסים להקשיב
לשברי דברים והם פתאום נהיים רק יותר ויותר מפחידים. נהיה לי
חשוך בעיניים אבל אני עומדת אל מול הזרקור הזה, אל מול אלפי
אנשים שהם יצור אחד והוא המוות שלי... או לפחות הייתי מעדיפה
לדמיין אותם כך.
"אז קרסתי בייאוש, מדממת תקווה אחרונה וגם הנפש הידידותית
האחרונה בעולם נטשה אותי..."
"אז נשארתי שם ותליתי בו מבט והוא במבט קודח משנאה ומרצח מחפש
את הדרך הכואבת ביותר בידיעה שאני לא סובלת כאב, מזוכיסטית שלא
מצליחה לעמוד בפני כאביה שלה..." והחושך מתעמעם לי לכדי הדמות
האפלה שאליה אני כמהה, אך נשימותיהם המהירות של המוני האנשים
האלה, חוסר סבלנות מטורף שמחלחל גם אליי ואני רועדת בעצבים,
נופלת מולם, בוכה דמעות שקטות.
"והוא הורג אותי, לאט, בשקט, בלי לומר דבר, לו רק הברה אחת של
מאמץ היה מוציא מפיו, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על המבט שלה
כשעזבה וידעה שהיא עוזבת אותי למות."
הם תולים בי מבט תוהה ויודעים שאני כבר מתה ושום דבר בעצם כבר
לא משנה, לבוא לבושה בשחור, כן, זה היה רעיון טוב... הם
מסתכלים עליי בשקט כאילו שאם יוציאו הברה אחת מהפה כל הסיפור
יתפוגג. כאילו לא קרה. אבל כולם יודעים שזה היה...
ואז אל מול אלפי אנשים, שהם אלפי אנשים ריקים, אלפי נשמות מתות
בתוך גופים חיים, שהם שש הבבואות השונות שלי, שהם אלפי מתים
שמחכים לי, שהם המוות שבא במיוחד בשבילי... שהם אלפי האנשים
הרגילים שהייתי רוצה להיות הם וכך גם לדמיין את עצמי, גיליתי
את סודי.
"אז הבנתי שאני עומדת למות והייתי מאושרת, אז כבר לא כאב לי
והפסקתי לבכות וביחד עם הדמעות חייכתי לו חיוך אחד לעגני
במיוחד וצחקתי. חה!!!! צחקתי כמו מטורפת! כמה עלוב הוא נראה לי
לפתע..."
אל מול אלפי אנשים אני עומדת כרגע, עוד מכוסה בצללים ורעדה
ודמעות קטנטנות.
צוחקת.

זוכרת שאמרתי לך? שכולם יכולים למות? ולנסות להרוג אותי ואותך
ואת כל העולם... אבל אנחנו נצחיות, זוכרת? למרות הכל ולמרות כל
הכעס והניתוק והאכזבה... תמיד נהיה ביחד... אז למרות שזה אמיתי
ולמרות שזה כמעט קרה - זה לא. אז זה מוקדש לך איה ריצ'רץ...