שני עגילים קטנים הונחו בידיה הרועדות על ידי איש הדת שבא לסדר
את העניינים, בעוד הגופה הזעירה עדיין עטופה בסדין על הספה,
עטופה בבכי שאין לו גבול. מן הסתם הוא מורגל, איש הדת, במצבים
כאלה, חשבתי בליבי, נחבאת אל הקיר, לא יודעת מה לומר, אבל
יודעת שאין נחמה. חייה נגדעו כהרף עין, תעתוע אכזרי של הגורל,
והן שאלו שוב ושוב, למה אלוהים? למה? אך ידענו שאין תשובה. הן
רכנו עוד, עד שבאו לדירה שני גברים, שבצעדים מהוססים אך בלתי
נמנעים נטלו את הגופה ויצאו.
איש הדת ביקש מהאם הצעירה לשבור צלוחית, עוצמת השבירה הדהדה
בחלל האוויר כמו מכת אלוהים המנפצת את החיים. לאחר מכן האם נסה
על נפשה ולא ידענו לאן וגם איש לא עצר בעדה.
סיימנו את ענייננו והלכנו, מאחורינו בית ושבר, וילדה קטנה
שאיננה עוד.
אוויר מדברי קריר היכה בפנינו, נחמה קטנה אחרי האוויר הדחוס של
הכאב שלא יכולנו לשאת. שלושה-ארבעה גברים עמדו שם בחוץ, בחושך.
מבטיהם קפואים, הביטו בנו, שותקים.
נפרדו דרכינו והמשכתי לבד. אהבתי את האוויר המדברי הצונן, ולא
ידעתי אם הדמעות שניקוו בעיניי מקורן בקור או בעצב, או
בשניהם.
בבית, חיפשתי אותך כדי שתחבק אותי ותגיד לי שככה זה בעולם, אבל
לא היית, וכך נותרתי בבדידותי, מתכרבלת בעצב שלי, שותקת.
נכנסתי למיטה וחיבקתי את עצמי. בסוף נרדמתי.
"Hey hey I saved the world today" התנגן לי השיר ברקע, ובחלום
ראיתי שני עגילים קטנים וידעתי שהפעם זה לא קרה. |