חזרתי הביתה. אחרי נסיעה לילית במונית מנתב"ג אל בית הוריי
בשרון אני מוצא את עצמי בחדר הישן שלי. הבית חשוך, הכלבים כבר
אינם, ההורים נסעו לחגוג את הפסח עם המשפחה בצפון, אחי סוגר
שבת באיזה בסיס בדרום. אני עומד בחדר הישן שלי, והכול שקט.
הטלפון לא מצלצל, אין שום הודעות חדשות במייל, הרחובות ריקים.
אני בטוח שהודעתי לכל החברים שאני חוזר, חשבתי שלפחות חלק אני
אספיק לראות בביקור הקצר הזה. אבל כלום. כנראה ששכחו. אני לא
מאשים אותם, קשה לחשוב על בן אדם שלא ראית שנתיים, ולהתייחס
לזה כאילו רק אתמול הוא עזב.
בבוקר ההורים חזרו. אחרי החיבוקים והנשיקות, גיליתי שכלום לא
השתנה. אבל עדיין, אין מה להגיד, אין על מה לדבר - כנראה שרק
אני השתניתי. בערב יצאתי עם החבר'ה, הם לא שכחו שאני בא, פשוט
היו עסוקים כל אחד בענייניו. היום הם הצליחו לפנות לי קצת זמן.
אז הלכנו לפאב, יושבים על בירה, זורקים מבטים לבחורות בשולחנות
האחרים ומתחילים עם הסיפורים. הם מנסים לעדכן אותי בכל מה
שפספסתי כשלא הייתי כאן, מה קורה עם זה, מה שלום ההוא, מה ההיא
עושה עכשיו. פה ושם צצות בדיחות והחבר'ה נקרעים מצחוק, אבל אני
יושב, מנסה להבין ולא מצליח להתחבר. אני יושב בפאב, מוקף בחברי
הילדות הכי קרובים שלי, ומרגיש כל כך לבד.
החג נגמר, אני יושב על חוף האוקיינוס, חמש דקות הליכה מהדירה.
מביט במים הרדודים ומנסה להשלים עם הפחדים המציפים אותי. אחרי
שנתיים כאן, אני אותו דבר, אבל כל כך שונה. חסר-כל אחרי שנתיים
ארוכות.
עוד יום שמש בקליפורניה. החבר'ה היו כל כך שמחים לראות את זה.
אבל הם לא יודעים שכשאתה כאן מה שאתה אוהב נקרע ממך. לפני שאתה
מספיק להרגיש את זה.
אני זוכר, בימים שאחרי הצבא, הרגשתי כאילו העולם מונח לרגליי,
שהכול אפשרי, הכול רק במרחק נגיעה, ושאני רוצה את הכול. החיים
הקטנים במרכז הארץ לא הספיקו לי. הרגשתי שאני מפסיד כל כך הרבה
רגעים, שצפויות חוויות אחרות, חיים אחרים. שאני רוצה יותר ממה
שהעולם שלי בארץ יכול להציע.
כשחזרתי לאותו ביקור בארץ, אני חושב שהתפכחתי קצת. אני רואה את
החיים המלאים של האנשים שהיו חבריי הטובים. אני רואה את האושר
שלהם שבא מהשלמה, אושר של אדם המסתפק בחלקו. אני הייתי כל כך
שונה מהם כשנסעתי. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוח...
אני יושב על חוף האוקיינוס לאור הירח, ומתגעגע לארץ. מתגעגע
להרגשה שיש שם מישהו בשבילי, מתגעגע להרגיש חופשי. אני חופשי
לעמוד מול האוקיינוס לאור הירח ולהדליק לעצמי סיגריה מתחת
לשמים האטלנטיים החשוכים.
אז כן זה חופשי, אבל לא חופשי כמו במקום שאני יכול לקרוא לו
בית. כי צריך להבין משהו בקשר לחיים היפים של קליפורניה. זה
מקום של מסכות, מקום של פחד. פחד מלהיות עצמך, פחד מלצאת
מהזרם. כי כשהכול סובב סביב החיים הקלים והטובים, כשאנשים
קורעים חיים ושוברים לבבות רק כדי להעביר את הזמן, והעיניים
אדומות לא מדמעות של רגש אמיתי אלא רק סתם מסמים. התת-מודע שלך
מתעוור, המחשבה שלך מתעוורת, ואתה מתעוור לכל מה שקורה סביבך.
אני אשאיר את החיים האלה מאחוריי, אני כבר אסתדר.
זה עוד יום שמש יפיפה בקליפורניה, מתחת לשמים חסרי העננים
האלה. אני בטוח שהחבר'ה מהבית היו שמחים לראות את זה. אני מביט
ואני כבר מתפלל שיירד כאן גשם. גשם שישטוף את כל חלומות החוף
המערבי מעיניי, כי אין כאן שום דבר אמיתי שאפשר לראות בעצם.
וזה עוד לילה מלא כוכבים בקליפורניה ואני בטוח שהחבר'ה מהבית
היו מתים לראות את זה. אבל הם לא יודעים שמה שאתה אוהב נקרע
ממך, לפני שאתה מספיק להרגיש את זה. |
