פסחתי איש מפלסטיק השוכב על הרצפה, ראיתי אותו מוטל, שוכב בלא
תנודה;
המשכתי ללכת, לא עצרתי, ולא לשניה.

המשכתי ללכת וחשבתי על פרצה, הפרצה שאיש הפלסטיק נפל ממנה;
חשבתי על האמא שאת איש הפלסטיק היא איבדה, שכרגע בכי ילדה נשמע
שוב נורא.

המשכתי ללכת, מנסה להסיח המחשבה,
המחשבה על איש הפלסטיק המוטל על הרצפה;
הצטערתי, מעט סבלתי אך רגלי הלכו אותי הלאה.

נדם לו איש הפלסטיק, השרוע על הרצפה, אינו מזיז גבה ואינו מניד
עפעף;
חיוך עולם צבוע על פניו, בוהה בשמים, ולא מזיל דימעה.

בכי הילד עלה וגאה, והאמא ממש רצתה למצוא את איש הפלסטיק שלה,
בעוד אני ממשיך ללכת ושוכח בהדרגה את חתיכת הפלסטיק המוטלת על
המדרכה, בוייסבורג פינת השחקנים, צהלה.