הייתי בחדרי כשהטלפון צלצל. בצלצול השני, אחרי שעשיתי את דרכי
דרך כל הר, גבעה ומערה חשוכה, הרמתי את הטלפון. היא שאלה
לשלומי ואמרה שהיא מצטערת, הפגינה בגרות שלא זיהיתי אצלה
מהפגישה ההיא; בתור אחת שלא סגורה על המוזיקה שלה ועל הסרטים
שלה ומעמידה את הכביסה בדירתה כיצירת אמנות בתערוכה, תהיתי איך
יש לה את הבגרות לצלצל אליי אחרי כמה חודשים שלא שמעתי ממנה.
אחרי שנראה שהדברים עולים על מסלול מירוצים, הגענו בסוף רק
לחומה בסיומו של מסלול מכשולים, כנראה שללא הבחנה הגענו למסלול
הלא נכון. אני עדיין בספק אם היא הייתה המתאימה לרוץ איתה, בכל
אופן, איתה התחלתי לרוץ, זה הגיע לאן שזה הגיע והאשמה תוטל
עליי בלבד, כיוון שאין לי מישהו אחר להפיל עליו את האשמה; האשם
הוא תמיד אני ולי אין מחבוא מפני עצמי, לעולם אין לי מקום
למנוסה מלבדי, מפני האשמה שהטלתי על עצמי מבעוד מועד מבלי לדעת
לעולם את כל הנתונים.

אני רוצה לראות אותך - זה כל מה שהיה לי לומר, לראות ולשמוע.
הסבר, מהיכן זה בא משום מקום ומהיכן זה הפסיק אחרי כל-כך הרבה,
למה היא חייבת הייתה להיעלם כחלום בהקיץ ולחזור כמו חבר ישן
שנעלם בעבר וחזר אחרי כמה שנים מבלי שהחלפתם מילה כל הזמן הזה.
הנחתי שהיא הרגישה רגשות אשמה חמורים שמנעו ממנה לישון בלילה,
לכתוב שיעורי בית, לצחצח שיניים ולירוק בכיור כל בוקר. קיוויתי
שלא יהיה לה ריח רע מהפה בעקבות זה, תקופה ארוכה מבלי לצחצח
שיניים יכולה לזעזע בן אדם, זאת אומרת את הבן אדם שמדבר איתך.

אמרתי לה שלא תלך ממני שוב, מבלי שלמעשה היא הייתה כאן אי פעם
בעבר, שלא תנתק כל קו דמיוני שמחבר בין שנינו כעת. היא אמרה לי
שהשמש זורחת והיא תישאר במקומה עוד זמן רב אחרי שהיא תלך, שזה
לא קשור לשהותה בנפש שלי או לנוכחותה בחדרי, כדור הארץ ממשיך
להסתובב ללא קשר לשהות האנשים והנוכחים עליו.

התעוררתי כמתוך חלום, מקיץ מתוך עולם שכולו נשים בוגדניות עם
החלטות חותכות, חמניות שרואות את אותו הדבר מבוקר עד ערב
ומחקות אותו ופירות שנועדו להמתיק את גרונך בלילות ולשפר את
מערכת העיכול שחייבת להוציא את הכל כל-כך קשה, למה פעם אחת זה
לא יכול לזרום?! כדור הארץ ממשיך להסתובב סביב השמש כבר הרבה
מאוד זמן, אנו יודעים זאת כעובדה קבועה שמחר בבוקר השמש תעיר
אותנו אחרי עוד לילה של חלומות הזויים, אנו יודעים עובדות
פיזיקליות שנמצאות במרחק אלפי שנות אור מאיתנו במקומות חשוכי
אור, חשוכי קיום. אנו יודעים כל זאת מבלי לדעת מה קורה במרחק
פעימה אחת מאיתנו, מרחק של מטרים ספורים בלבד.
זה קשה, אנו מחפשים רחוק, נשארים קרובים, ככה זה, לאהוב את
עצמנו.

הכל התחיל ברוני.