היא הרימה עיניה מעל לבלוק הציור. שני כתמים ירוקים נרעדו מעט
ושלחו אלי אדוות בודדות. בטני נרעדה אף היא.
אישונים התכווצו בה, התכווצו ופלשו אל תוך הבטן שלי העירומה.
רציתי לענות לה, אבל מיד הבנתי שהיא מדברת עם הבטן שלי, לא
איתי.

שני כתמיה הירוקים רפרפו סביב לטבור שלי, במעגל שאינו נגמר,
החליקו אל השקע הקטן, החשוף, וממנו גלשו החוצה. נזלו אל תחתית
הבטן שלי, סבבו סיבובים גדולים ואיטיים, הגיעו כמעט אל קו
הערווה,
ולא.
ליטפו בין קפליי, כנגיעת נוצה, ספק נוכחת לא נוכחת שם.
עצמתי עיניי וניסיתי לזכור את הפעם האחרונה שמישהו העביר בי
נוצה.

הם שוטטו בי, עולים מעלה אל קו המותן הקמור, עוצרים בפסגה לנוח
מעט ואז ממשיכים, עלה ורד בדיונותיי, עלה ורד.

פקחתי את עיניי ובהיתי בה. הבטן שאלה אותי מעניין מה היא רואה
בה. מעניין אם היא תקום עוד מעט, תניח את בלוק הציור על הכסא
ותצעד אלי, תניח את ראשה בשקע, שמותאם בדיוק לראש בכל גודל. אם
תטמון את שערה תחת החזה, ובאוזנה האחת ירעמו פעימות לבי.

ואולי,
היא יושבת רחוקה כל כך כדי שלא אדבק בה. אמרה הבטן בהשלמה.
שלא תעגל בה העגלגלות, תבלע אותה. אולי נבהלה מן התנודות הדקות
ופירשה אותן כרעב. רעב להכיל עוד ועוד מכל מה שבחדר. דומם
ונושם וצובע ומוכתם.


עיניה קפאו ונעלמו לי מאחורי בלוק הציור.
קראתי אליה. הבלוק שתק.
"מזל שאת אישה", אמרתי.