אתמול קרה לי קטע שלא ייאמן... הלכתי ברחוב מלצ'ט בתל אביב,
אני הולכת, מסתכלת לי על הבתים היפים מסביב, כאן, אני יכולה
להדליק לי איזה סיגריה, אף אחד לא רואה, ומה אכפת? הלכתי לי,
הייתי בדרך לעבודה במסעדה בבן יהודה, תמיד אני עושה סיבובים
גדולים בעיר, לא יודעת למה, פשוט אוהבת להסתובב ברחובות האלה.
בקיצור, אני הולכת, פתאום, בעוד אני עסוקה בלהוציא את הפלאפון
שלי מהתיק, את מי אני פוגשת?! בחיים לא תנחשי! פגשתי את עצמי!
ככה מעבר לפינה! בחיי! כמה שהיא השתנתה... שנים לא ראיתי את
עצמי, ומי חשב שאני אפגוש בי ככה סתם ברחוב. התקשרתי לבוס שלי,
אמרתי לו שאני לא אגיע היום, סיכנתי את העבודה שלי, אני יודעת,
אבל לפגוש את עצמך ככה פתאום ברחוב? תאמיני לי, אני אבטל הכל
בשביל רגע שיחה איתי... בכל אופן, כמה שעצמי השתנתה במראה, את
לא מתארת לעצמך. כן, כן, היא הייתה שמנמנה בפעם האחרונה שראיתי
אותה, ועכשיו, היא רזתה כל כך, כמעט לא זיהיתי אותה. "אלוהים!
מה את עושה כאן?!" שאלתי מופתעת כל כך, "אני בדרך לקנות לעצמי
יוגורט בסופר, כבר התרגלתי לטעם החמוץ", היא אומרת, "את יודעת
איך זה חשוב בשבילי לשמור על הגוף בריא".
הלכנו לשבת ב'אורנה ואלה' בשינקין, זכרתי שזה היה המקום האהוב
על עצמי, וגם עליי. אני הזמנתי איזה פסטה משהו ועצמי הזמינה
מרק, ועוד איזה משהו מיוחד. "אני צמחונית", היא אומרת לי
וצוחקת במבוכה. נו נו, אני אומרת לך, כל כך הרבה זמן! בפעם
האחרונה שפגשתי בה, חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה. את האמת, אני
לא יודעת להגיד בדיוק איך נפרדנו; לפי מה שזכור לי, איזה בוקר
אחד, קמתי מהמיטה בקושי והלכתי לצחצח שיניים. כשיצאתי למטבח
להכין לי את הקפה, הרגשתי שמשהו חסר, הלכתי לחדר של עצמי
וראיתי שהיא לא שם. חיפשתי אותה, ובסוף הבנתי שהיא עברה דירה,
כמו שתכננה בערך מאז שהתחלנו להיות שותפות גם לדירה. לא כל כך
הצטערתי שעזבה, נשאר לי הרבה יותר מקום עכשיו בדירה, ובכל זאת,
לא יודעת למה, התחלתי לחפש לי שותף חדש. "אז מה את עושה היום?"
שאלה אותי. "אני מלצרית, בבן יהודה, בסניף שם של ארומה. לא
הרבה מדי כסף, אבל בינתיים אני עושה חופש מהכל. סוף סוף סיימתי
צבא, ואני לא בעניין של להתחיל ישר את החיים". היא הסתכלה בי
במין מבט כזה. משהו אחר נראה בעיניים שלה. משהו שאני לא רואה
תמיד. מאוכזבת? לא אני לא חושבת. הסתכלתי על מה שלבשה. חולצת
טריקו לבנה וגדולה. טרניג, וג'קט ג'ינס, שאיכשהו, לבדו ובעצמו
מצליח לעדן את כל גופה. לרגע, נזכרתי במשהו.

המקלחת שהרגע יצאתי ממנה הייתה המקלחת הכי כיפית בחיים. נו
טוב, אחרי היום שהיה לי. חפפתי את השער פעמיים ושמתי מרכך. לא
התקמצנתי הפעם על סבון האמבטיה שקניתי לי בניו יורק וניקיתי את
הגוף שלי בבזבנות. התעטפתי במגבת ויצאתי מהאמבטיה. אני עוברת
דרך הסלון בדרך לחדר ורואה את עצמי שם בוכה. לא יודעת מה
להגיד. את האמת, לא הרגשתי יותר מדי צורך לבוא אליה ולשאול מה
קרה, זאת עצמי, עוד יום יומיים היא תתגבר על זה, ושתינו,
איכשהו, אפילו לא נזכור שזה קרה. ואז, באופן הכי לא צפוי, היא
קראה לי. אמרתי לה שאני רק מתלבשת ובאה. לא רק התלבשתי. סידרתי
את השער, נתקעתי על איזו תוכנית בטלוויזיה והנחתי את הראש שלי
על הכר לכמה שניות. כשבאתי, ראיתי שהיא כבר נרדמה על הספה
והפנים שלה רטובות. אני לא יודעת אם היא בכתה. אני לא בטוחה.
הרבה דברים עוברים על עצמי שאני אף פעם לא מצליחה להבין.

היא הסתכלה עליי מחכה לי, להיות בטוחה שאני אקשיב למה שהולכת
להגיד. "סליחה", אני אומרת לה, "הסתכלתי על הבחור שיושב בדיוק
מאחורייך, לא עכשיו, אבל עוד מעט, תסתובבי, הוא נראה מצחיק".
לא היה שם בחור, זאת הייתה עצמי שבהיתי בה, אבל אני מכירה
אותה. היא לא תרגיש נעים להסתכל על בן אדם אחר סתם ככה. ואני
לא יודעת איך היא כזאת, אני באמת לא מצליחה להבין איך היא כל
כך עדינה. שתינו קפה ועוגה בסוף. לא ממש אכלנו מהמנות שהזמנו.
את צריכה לפגוש אותה, באמת. בקיצור, אני יושבת שם עם עצמי,
דיברנו על המתנחלים, על מי צריך להיבחר, ועל מצבו המוחי הקשה
של שרון. עצמי, איך שהיא שותה את התה שלה, לאט כל כך. מקרבת את
ראשה קודם, כאילו מריחה את החום, ואז בזהירות מטה את הכוס
לפיה, ושותה. ואז, כשהיא מסיימת, היא לוקקת את שפתיה ומניחה את
הכוס בחזרה, מתאפקת שלא להוציא אנחת רווחה שיצאה מסכנת שריפת
לשונה בשלום. יושבות ומדברות. היא סיפרה לי על החברות שלה. על
החברים שלי. דיברנו על ההורים שלה. דיברנו על מוזיקה שלי. היא
סיפרה לי שהיא הולכת לים בכל יום. אמרתי לה שעכשיו המציאו כזה
דבר שמשזף אותך בלי שמש. היא לא יותר מדי התלהבה. אמרנו שאנחנו
צריכות להיפגש יותר. אני זוכרת שכשהייתי ילדה, אמא שלי אמרה לי
פעם שהיא אוהבת את עצמי. אמנם, לדעתה היא טיפה בעייתית, אבל
היא חושבת שבהחלט כדאי לי להתחבר אליה. אני לא בטוחה שאמא שלי
צדקה. התחברתי אליה, אולי קצת יותר מדי. היינו שותפות לדירה,
היינו חברות אולי יותר מדי. אני לא בטוחה שהיא הטיפוס שלי.
לפחות לא הטיפוס שלי עכשיו. פעם הסתדרנו יותר טוב...

אני חוזרת הביתה. מין חיוך פרוש לי על הפרצוף. עצמי עוד לא
חזרה הביתה מהלילה. אני מחכה לעצמי במטבח עם חבילת קרקרים. אני
שומעת את רעש המפתחות. הדלת נפתחת. אני קוראת לה. סיפרתי לה מה
היה שם הלילה. מספרת לה בדיוק. הכרתי אותו בבר, הוא אמר לי כמה
דברים, ואיכשהו מצאתי את עצמי אצלו במיטה. אני החלטתי לחזור
הביתה באותו הערב, בלי עניינים מיותרים. עצמי מסתכלת עליי,
המבט הזה, המבט הזה שאני לא מבינה. היא בוחנת אותי. מסתכלת.
אני פתאום מרגישה מבוכה. היא בוחנת אותי ואני יושבת שם מחכה
לתגובה שלה. יושבת ומנסה להבין את עצמי.

היא מחייכת שוב, כועסת שאני נעלמת לה יותר מדי. אני כועסת עליה
שהתרחקה ממני. היא טוענת שזו לא רק אחריותה. אני יודעת את זה
אבל לא מודה. התגעגעתי אליה. "גם אני אלייך", אומרת לי, "אנחנו
ניפגש שוב, אני אתקשר, או את אליי, או אולי תמצאי אותי בהודו,
כשאת נוסעת בעוד כמה חודשים." אומרת לי. נפרדנו.
המשכתי ללכת ונזכרתי שלא לקחתי את הטלפון שלה. הבנתי שהפעם
הבאה שאני אפגוש אותה תהיה מקרית בוודאי. פתחתי לי עוד סיגריה
מהתיק. עם כל שאיפה חושבת על עצמי. איך התרחקתי ממנה כל הזמן
הזה. והיא כלל לא הייתה חסרה לי. ועכשיו פגשתי בה, גיליתי משהו
חדש על עצמי, היא אחרת קצת אבל לא השתנתה.

את מבינה? אי אפשר לקום כרגיל יום אחרי שאני פוגשת את עצמי. זה
לא טבעי. כל כך השתניתי ועצמי נשארה אותו הדבר. ואולי אני
צריכה לשוב אליה, בשביל שתחזור אליי.