שהתמונות נעות על הקיר
את שוב משתנה לי
יום חדש
שעה חדשה
שומע את הכלבים נובחים
ומצטופף בפינות
ראיתי אותך כבר בלבן
אחר כך יושבת מולי
בלי הסברים
שותק בלי להרגיש כלום
את רוצה להרגיש
כמו אישה פריזאית
אני רוצה לכתוב את הסיפור
בלי ליטול בו חלק
רוצה לקחת ממך
את כול שאת משאירה
בגיל שלושים שמחכה לי
הכול נראה, דומה כול כך
אין סיכוי שהציפורים יחזרו אל הכלוב
ואין סיכוי שהכיכר
תתרוקן מאנשים
לומד מעצמי, את הטעויות
שהתמונות נעות
זה יום חדש
שלא חסר בו כלום
ואת מביטה בי
ומחייכת חיוך נדוש
הכרתי אותך לפני אלף מילים
אחר כך הפסקי לשאול
מספרת לי
על חלומות ואהבה
אין שם שלג, ולא נהר מתחת לכיכר
ואני מביט, רוצה לגעת
אבל יודע
שאת לא בנויה למהומות
בראשי את כבר אחרת
יותר יפה, פחות שותקת
אולי את מישהי שלא הכרתי
בתוך הערפל, בתוך משחק בלי מנצחים
אני הלכתי הביתה לבד
ואת חזרת לדמות שלך
זו שלא הצלחתי לפתור
בעיר רחוקה, נטולת הבנה
את רצית לחזור חזרה
מדמיין אותך בלבן
עם עיניים ששוקעות עמוק
אל תוך סיפור שפרטיו לא ברורים
מי אוהב את מי, מי לוקח מה
מתעייף בקלות
מוכן לוותר עלייך
אבל יודע שכול מעידה תביא עימה חרטה
ואין באהבה שלך את אותן קלישאות
אז כותב אותן בצד,
ימים חדשים
שעות ישנות
שום דבר לא נכון