אני לא מאמינה, הוא הפליץ!
ניסיתי להתעלם ממנו ומהריח, ובו זמנית לנעוץ בו עיניים זועמות.
איך הוא מעז? ועוד במעלית?! גועל נפש!!
המשכנו לעמוד שם, שנינו מסתכלים על מספרי הקומות שעוברות,
מתפללים להצלה מהירה. נדמה היה שהריח מתפוגג קמעה, זאת אומרת
זה כבר לא גרם לי לסחרחורת, אבל הבחילה נשארה.
ואז זה קרה, וזה תקף משני כיוונים, דבר ראשון והברור ביותר
הייתה עצירת הפתע של המעלית. לא, לא יכול להיות, התפללתי,
מסתכלת בזעזוע על המס' 7 שנתקע בלוח שמראה את מס' הקומה.
ואז הרחתי את זה.
אלוהים, אני נחנקת, זה יותר גרוע מפצצות הסרחון שעומרי היה
זורק בכיתה ו' באמצע השיעור. לחצתי על כל כפתורי הקומות, לחצתי
על האזעקה ועל כפתור "פתח דלת". זה לא עזר, לא לתזוזת המעלית
ולא למועקה הגדלה בתוכי.
"זה לא בדיוק עוזר מה שאת עושה", נשמע קול מאחוריי.
אז הוא החליט לדבר, הסרחון מהלך על שניים. הסתובבתי לעברו,
כשנכנסתי למעלית לא בדיוק הסתכלתי עליו, רק הבחנתי שהיה גבוה,
גם עכשיו לא רציתי לראות אותו - אלוהים, מספיק שאני מריחה
אותו...
"זה גם לא בדיוק עוזר מה שאתה עושה", סיננתי לעברו בזעם. הוא
השפיל עיניו במבוכה והסמיק. "אני מצטער, ביקרתי את אימי והיא
בדיוק הכינה חמין" אמר חצי בלחש חצי בהתנצלות. "זה תירוץ, לא
הסבר" סיננתי לעברו. הוא הפנה את מבטו ממני, מנסה לברוח ממבטי
המאשים.
"מה נעשה, יש לך רעיון?" שאלתי את מגדל הסרחון. "נתקשר לעזרה"
והוציא סלולרי מכיסו. "תמסור ד"ש לאמא" אמרתי בארס. "לא אמא-
דוד מעליות" והצביע על מדבקה בלוח כפתורי הקומות. הזמן עבר
לאט. ניסיתי להתעלם מהקירות של המעלית, מהתקרה ואיך לפתע הכל
נראה קטן וחסר אוויר. התחלתי להתנשף במהירות. "את בסדר?" שאל
בדאגה. "אל תדאג לי, תתקשר להוא של המעליות".  "אין קליטה. את
בטוחה שאת בסדר?".  "אין קליטה? תנסה ליד הדלת".  "כבר ניסיתי-
אין".  "אם אין אז תשתוק". הוא רק הרגיז אותי, הוא עם הגובה
ובעיות ההתאפקות שלו. התיישבתי על הריצפה, עדיין מתנשפת
במהירות, מנסה להרגע, לשלוט בנשימות. ואז הבנתי שכבר לא מסריח.
מסתבר שהאוורור עובד גם כשהמעלית נתקעת. תודה לאל על חסדים
קטנים.
הוא התיישב בפינה הרחוקה ביותר ממני, בוחן אותי. עברו דקות
ארוכות בהן ביצעתי את הפעולות החשובות של לסדר מחדש את תיקי,
לכבות ולהדליק את הסלולרי בתקווה שזה יעזור לקליטה, לנסח בראשי
מכתב תביעה נגד דוד מעליות, נגד ועד הבית ונגד יצרניי המעלית.
זה עזר לי להרגיע את הקלסטרופוביה הפתאומית שנחתה עלי.
באמצע נאום סוער ודמיוני לעיתונות- כמה היה קשה להתקע במעלית,
הבחנתי בתנועה, בפינה ההיא- הרחוקה. נדמה היה שהריצפה חמה או
קרה מדי, הוא כל הזמן החליף תנוחות. לא הבנתי מה הבעיה שלו,
הוא צריך לשירותים או משהו? לפתע הבנתי, החמין של אמא מכה
שנית, ורק כוח הרצון מונע שחרור לאוויר המעלית. עקבתי בעניין
אחר ההתפתלויות, קיוויתי לנצחון כוח הרצון על החמין. זאת בעצם
הפעם הראשונה שממש הסתכלתי עליו. עכשיו תורי לבחון אותו, ומה
שראיתי מצא חן בעיניי: גבוה ( בישיבה זה אומר רגליים ארוכות
שמגיעות לכל מקום), שיער קצר חום ופנים תמימות. טוב, הן היו
תמימות אם היה מפסיק לעשות את כל הפרצופים הללו.
איזה מצחיק הוא כשהוא מנסה להתאפק, חשבתי, כבר לא יכולה לשמור
לו טינה על הריח. בסוף לא יכולתי להתאפק. "טוב נו, תעשה את זה
כבר, כואב לי רק מלראות אותך מתפתל".
הוא הסמיק.
הוא מוצא חן בעיניי אדמדם שכזה, גיחכתי לעצמי. אפילו הריח
הנוראי שמיד השתחרר בחדר לא הרס זאת. אבל אלוהים, איזה ריח!
"אתה חייב להפסיק לאכול חמין", קבעתי עובדה. הוא הסכים.
ישבנו כך חצי שעה נוספת, הוא סובל ואני צוחקת. כששיחררו אותנו
(אמא שלו בסוף הייתה זו שהזמינה טכנאי), האוויר המזוהם של העיר
נראה לי כאוויר הרים צלול כיין. עמדתי ליד הטכנאי שפתח לנו את
הדלת, מסתכלת על רום הוד ריחו, ועל אימו המכרכרת סביבו. הוא
חייך אליי, ולפתע שכחתי את כל הריח והחוצפה שלו. אני חלשה-
חיוך והכל נשכח. חיוך, מס' טלפון והבטחה לפיצוי זאת אומרת...

"תחזיקי טוב את העוגה, שלא תיפול- את יודעת כמה עבדתי קשה
עליה", אמר בעודו נאבק בשקית המתנות, בסלט שאני הכנתי ובדלת
המעלית.
חצי שנה עברה, אבל המעלית אותה מעלית, אני זו עדיין אני וזה
שעל ידי זה ההוא- מגדל הסרחון, אבל כבר לא. הוא לא אוכל יותר
חמין, הוא טוען שהייתה לו טראומה. אני טוענת שאם כבר טראומה אז
היא קרתה לי! מסתבר שקשר שמתחיל כל-כך גרוע יכול רק להשתפר...
הסתכלתי עליו, סוגר את הדלת ונאבק ללחוץ על כפתור הקומה של
אימו.
סדר פסח.
זו הפעם הראשונה שאפגוש את כל משפחתו, את אימו כבר פגשתי מאז
תקרית המעלית מס' פעמים. הוא כל כך התאמץ לכבוד הסדר הזה,
חשבתי בעוד הוא בודק בפעם המליון שעוגת המצות שלו בטוחה. העוגה
היא הפתעה לאימו, הוא הכין אותה בדירתי, כמעין התנצלות על כך
שהפסיק לאכול חמין...
ואז זה קרה.
אני לא יודעת איך זה ברח לי... כבשתי את פני בריצפה, מתפללת
שלא ישים לב. הוא כל-כך גבוה, אולי הריח לא יגיע לגובה אפו...
"אלוהים אדירים, אני נשבע לך שזה לא אני!" קרא בתדהמה כנה.
ומיד כשהבין מה אמר ומי נמצא במעלית (זאת אומרת רק הוא ואני)
הפכה ארשת פניו למאשימה ושניה אחר-כך למשועשעת. "חמין?!" שאל
ופרץ בצחוק מתגלגל.
הוא לא ישכח לי את זה לעולם.