הוא נצמד אליי, כמו שמן למים
כמו דוק מר-עפיץ ללשון
אתמול
בלילה בכיתי (זו לא פתיחה
זה גילוי נפש).
(הוא סיפר לי שנגס בסבון
שקניתי במיוחד לחג מחנות
סבונים, עם לימון ותותים טבועים בתוכו.
"היה לו טעם של קרטיב", אמר
"אפילו לא רואים. רק סימן של שיניים".
"אני מצטער", ניר החריש. "לא
יכולתי להתאפק)
כמו הילד הראשון בכיתה
הפורץ בצחוק
בצפירת הדומייה ביום הזיכרון,
משהו נשבר. ועם זאת נדמה
כהגיוני
אתמול בלילה.
אח ואחות שוכבים רגל ב
רגל וקיר קריר על לחי כמו
סחבה רטובה על מצח
להרגיע
מתפוצצים
צחוק, לאחוז בבטן יד
בין הרגליים תנוחת
עובר. די לך,
לישון.
"הימתחי, שכבי ישר", הוא אמר לי
"ככה זה כשמארחים במיטה שלך,
נהוג להתחשב". ניר הקטן שלי
מלמד אותי בדרכיו להיגמל
מאלכסון.
ניר שלי הוא הולך לאיבוד
החלל בין המיטה לשמיים הולך
ומתקצר.
האור במסדרון עדיין דולק.
פס דקיק מתגרה חודר בין
המשקוף לחושך שלנו.
"אני לא שקרן", הוא קורא
הקול שלו מהדהד בין המשקופים
נטולי המזוזות
אני מחרישה נשימות משתנקות
וקצובות של אחרי יללה
אוי, שכחתי את הספרתהילים, אוי
שכחתי את זרנק (צמר גפן זולג מכל חריץ,
הוא מדיף ריח של מטרנה ועדיין
בבובה הזו הילד הזה מגדיר
נאמנות).
התבלבלתי בכרית, זו קפיצית
אני מעדיף את הרכה, אוי
אני תיכף ניגש להחליף
וחוזר. הנה, אוי
הוא שואל אותי אם
הבובות שהיו בחדרו (היום מחליפה
אותן תמונה של דאלי. גם מדף הספרים
התמלא איש הכרובית של גפן
ומר אל כאן אנה גם. זה עניין של פרספקטיבה)
כמו דובי סבבה הגמלוני ודובי באסה
הגמלוני פחות, במבי ודובי צב
(אמי נהגה להתפייט)
הוא שואל אם גם הם
ממתינים במרתף, נסתרים
ל"בא שיתן להם אהבה".
"גם הם צוברים אבק בהמתנה הזו",
הוא לוחש לי לצוואר, קובע עובדות. הוא
מצטנף לעברי, מעוצב.
ניר שלי מנסה לעודד, ממרום
תבונתו ותחתית גרם המדרגות
הפתלתל הזה. הוא מתנדנד
ואוחז בידי בחזקה, הוא
רגיש כמו אינדיקטור, הוא
מפרפר
"הם בשקית ניילון עבה
ואת עטופה בשמיכת פיקה".
הילד שלי נרדם וזה,
זה רק מתחיל
19.4.06
|
