את השיר התחלתי לכתוב
בגלל שליבי אותך החל לאהוב.
איך אוכל אי-פעם להפסיק עלייך לחשוב..
איך אצליח להגיד לך את שבליבי מסתתר ..
אני כולי מופנם, כל כך חיוור על עיקבותי מיד חוזר.
כעיניי צדות את דמותך, משאבת הדם זועקת מכאב
הצינורות שבה גועשים בדם לוהט.
החול שברוח עף לעיניים והן במגננה נעצמות..
מיד אחר כך אני מתחיל לבכות.. איפה הלכת? עיניי כבר לא רואות
לעיתים כשאני כה מתגעגע
את קולך אני שומע
והוא... את ליבי קורע.
בראשי אני מריץ את התסריט בו המילים "אני אוהב אותך"
מתקשות לזחול החוצה ואז את בורחת,נעלמת אומרת שאנחנו לא
מתאימים..
אם את תשובתך תפתחי ב-"חמוד..."
אני ארגיש אבוד ואם ב-"תראה" תבחרי
אזי אתבוסס בדמי.
אז אני זועק אל אלוהים ושואל "ה' צבאות ישראל למה זה יצרת רגש
שרק תהפוכות מחולל?"

אהבתך לי אינה נתונה,ישנם מחזרים רבים לפני ברשימה.
על כן אוני אותי נוטש וכל גופי כמש,רגלי אינן נושאות אותי
יותר.
הרעד מפלח את כל הגוף אני עדיין עומד איתן,זקוף.
דמעותיי שמזמן לא פילסו את דרכן על לחיי עושות כן כעת
ועל פחדנותי אני מתחרט.
פנינים בשיא תפראתן יחווירו כנגד פנייך.
המנצנץ שבכוכבים לא ישווה לעינייך
וצחוקך החם והמלטף באושר את כל גופי עוטף.
גם כשאהיה עייף אזכור כי כעת הקרח מליבי נוטף.
אילו רק היית יודעת,אילו רק היינו יחד.. לבטח לא הייתי מרגיש
עוד פחד.
הכיסופים,הרגשות,האכזבות והתקוות ככגאות מאיימים אותי לכסות.
הגעגועים והצביטה שבלב ! היש דבר יותר כואב ?
אני ממתין לך זמן כה רב,קמטים החלו לחרוש את מצחי והשחורות
שבשערותיי הלבינו.

אהובתי אם אי שם את קוראת אפילו רק חלק מן השיר
דעי שהוא מהווה מאהבתי אלא גריר זעיר.
הפחד הגדול מכולם הוא שלא אספיק לזכות באהבה
שלא ניצלתי את חיי בתבונה.
תני לי רמז איך להגיע לליבך,אפילו רמז קלוש
ואת תראי שאל ליבך אחוש.
זהו המקום בו חדלתי מלכתוב ולא מפני שהפסקתי לאהוב אלא בגלל
שהרמזור התחלף לצהוב...