וזה באשמתי, אני יודע שזה באשמתי כי אלף, אני לא כזה מוכשר
ובית, אני לא כל כך מגוון, כלומר, אני יכול לכתוב שירים
אינפנטיליים כאלה למיינסטרים, משהו כמו "סבא שלי מת" או שטות
כזאת, או שיר "התרסה" נגד אלוהים - זה תמיד הולך טוב, או איזה
שיר אהבה משתפך כזה, אה, לא, שירי אהבה זה כבר לא במודה (כמו
הביטוי "לא במודה"), שירה אירוטית מצליחה יותר היום, אבל שירה
אירוטית... הדימיון שלי כבר לא משהו.

אני חושב שהפעם אלך על סיפור קצר, כן, סיפור קצר, משהו קליל
כזה, לא מצריך מאמץ רב מהקורא הממוצע, אני רואה שזה מאוד
פופולארי, ובצדק גם, משהו קטן וקומפקטי, לא תופס הרבה מקום, קל
לבליעה ונוח לעיכול. אמנם אין לי ניסיון בזה, אבל אולי אם אלך
לפי הכללים ייצא לי משהו נורמלי, או במילים אחרות, לא מביך.

אז ככה, קודם כל אכתוב את הסיפור בגוף ראשון, אלף, כי זה סגנון
ידידותי יותר לקורא, וחס וחלילה שיהיה לו קשה, ובית, כי ככה
כמעט כל המוצלחים כותבים, ואם זה מצליח אין סיבה לשנות. את
הסיפור עצמו (שלא כל כך רלוונטי מה הוא) אני אכתוב בקלילות
אפיפית כזאת, כמו שמספרים לחבר'ה בשכונה, כזה בצחוקים, כמו
הסיפורים שהמאגניבים היו מספרים על הברזלים בתיכון, ובכלל,
הלוק זה הדבר הכי חשוב, אני צריך לצאת קול כזה, כזה שכולם
רוצים להיות חברים שלו, אחד כזה שבשבילו שום דבר לא רציני,
לפחות לא רציני מספיק בכדי להוציא את הכותב השנון והמעודכן
(להלן: אותי) משלוותו. על מלחמה אטומית אכתוב באותו להט שבו
אכתוב על איסוף בולים, אם מישהו מת, אפילו מישהו חשוב אני
אכתוב משהו כמו - "ירדתי לקנות חלב ואז אמא שלי מתה ואז טיילתי
עם הכלב", כמובן בליטוש יותר, בתחכום, או למשל אם ארצה ככה
להכניס איזה סיפורצ'יק על זה ששכבתי איתה אתמול, אני אעשה את
זה כבדרך אגב, כאילו אני מזיין המון, כאילו זה כלום בשבילי,
היא כלום בשבילי, ככה כמו גבר אמיתי, אפילו שאני לא באמת כזה.