ארזתי לבד! אני זוכר בבירור איך הנחתי כל דבר במקומו, בתיק
הנסיעות הגדול. איך הידקתי ודחסתי היטב כדי שאוכל לסגור את
הרוכסן. אז מהיכן לכל הרוחות היא צצה פתאום? מוציאה את ראשה
היפה בתנועה מנומנמת משהו מתוך התיק שהנחתי על מכסה המנוע,
כשפתחתי את הרוכסן כדי להכניס לתוכו "השלמות" שקניתי במרכול
שבתחנת הדלק. הדפתי בבהלה את ראשה פנימה חזרה לתיק ובידי
השנייה סגרתי מהר את הרוכסן. הבטתי בחשש סביב, המתדלק בתחנה
היה עסוק בניקוי חלונותיה של המכונית שתדלק. הנהג ניסה להניא
אותו מכך, כשהוא ממלמל נואשות שרק אתמול הרכב עבר שטיפה, ומביט
נוגות בתוצאה שהשאירה פסי סבון לבנים לאורך ולרוחב החלון. "הם
לא הבחינו", הרהרתי בסיפוק, "עסוקים מדי". בית הקפה ממול רחש
אנשים, זגוגית כהה הפרידה בין הרצון שלי לדעת אם מישהו הבחין,
לצורך הדחוף שהתעורר בי להסתלק משם במהירות. הנפתי את התיק אל
המושב האחורי, התנעתי, והתרחקתי משם מהורהר.
"איך היא הגיעה לשם? הרי ארזתי לבד!" הרהרתי ועצרתי בחניון
הראשון שנקרה בדרכי. עליתי בשביל כורכר תלול אל חורשה צפופה
וזרועת שולחנות פיקניק. החניתי את המכונית בצל, הנחתי את התיק
על אחד השולחנות ופתחתי את הרוכסן בזהירות. ראשה שוב הגיח
החוצה, הפעם ערני ומחויך.
"מי את? מה את עושה כאן? איך בכלל הגעת לכאן?" יריתי בנשימה
אחת, "ובכלל, לא צפוף לך שם בתוך התיק?" היא בדיוק הצליחה לחלץ
יד אחת כדי לסמן לי בעזרתה תנועה שאומרת "חשבתי שכבר לא
תציע..." התעשתתי מיד ועזרתי לה לצאת. היא נעמדה על השולחן
ברגליים כושלות, ארוכות, ואני ישוב לי על הספסל מתחת ומוצא את
עצמי סוקר אותה לכל אורכה במבוכה, יפה שכזו.
עזרתי לה לשבת ומיד פצחתי בסדרת שאלות חדשה במטרה ברורה לצבור
מידע חיוני שישפוך אור על המצב המוזר שנקלעתי אליו. אבל היא רק
חייכה בנועם ותלתה בי מבט חביב, כמעט אוהב. עד כי ידעתי
בוודאות מה תהיה תשובתה כשאשאל אותה אם היא רוצה להצטרף אליי
לבקתת הקיט. ציירתי לה בקול נלהב מקום קסום ומבודד, על פסגת הר
נידח, טובל בירוק, ציוץ ציפורים, אוויר צח כבדולח...  צדקתי,
היא הנהנה בראשה במרץ. הפלגנו משם, המוזיקה במכונית התנגנה לה
בקצב. מפעם לפעם הגנבתי אליה מבטים, כדי לוודא שהיא שם,
אמיתית. הודיתי לאלוהי התיקים שבחר דווקא בתיק שלי מכל התיקים
בעולם. היא הנידה בראשה לקצב המוזיקה, שולחת אליי מבטים
מחויכים. ניכר היה עליה שהיא נהנית.
המפתח חיכה לי במקום שהשארתי אותו בפעם האחרונה. בעציץ שלצד
הדלת. פתחתי את החלונות, מניח לאוויר ההרים הקר והנקי לטהר את
החדר. רכנתי מעל לאח, הבערתי בה אש והוספתי בולי עץ. היא
הפעילה את מערכת המוזיקה, בוחרת בדיסק עם שירי אהבה, והשתרעה
על השטיח מול האח. מיטיבה את הכסתות מאחורי גבה, ומתמתחת
בהתפנקות כחתולה. מלווה אותי במבטה. פתחתי בקבוק יין מרלו
משובח שהבאתי מהביקור האחרון בפרובאנס. כשאני תוהה אם לזה
הכוונה ב"לאירועים מיוחדים". מזגתי לקראף, שינשום. מאפשר ליין
להתרגל לטמפרטורת החדר ולי למצב ההזוי שנקלעתי אליו.
"היא מוכרת לי מאנשהו", הבזיקה בי המחשבה כבר בשנייה הראשונה
שראיתי אותה אבל רק עכשיו, כשאווירה של רוגע ניסכה לה בחדר,
התפניתי לתת דעתי על כך. "מהיכן היא מוכרת לי? היא מזכירה לי
שחקנית קולנוע מפורסמת", הגעתי לבסוף למסקנה.
חשבתי לשאול אותה, אבל הניסיון הקודם לא ממש עודד אותי לכך,
ואני לא ממש בטוח שהיא מבינה.
"את נטלי פורטמן?" הפתעתי אותה (ואת עצמי) בשאלה ישירה והפעם
באנגלית. היא נדרכה, אישוניה התרחבו, ופניה קפאו לרגע. אבל
החיוך הרגיל שלה נמתח עליהם, כאילו לא שמעה אותי. אם כי יכולתי
להישבע שאני שומע את מחשבותיה מתריסות: "מה יש לכם אתם
הישראלים מהשאלות האלה? מאיפה אנחנו מכירים? אולי מהצבא? שרתת
ב-דיר אל נצנץ? אולי מהתיכון? את מהשכבה של נועה היפה? אולי
מהשנה שעברה בבומבמלה?" ויתרתי. מזגתי מהיין לשתי כוסיות בדולח
ענקיות והתיישבתי לצדה. טיפות גשם החלו לתופף על גג הבקתה,
זולגות כדמעות על זגוגית החלון, מפלסות שבילים בדוק האדים
שהצטברו מהחמימות הנעימה שפשתה בחדר וחלחלה לגופי. היא קירבה
את פניה אליי, מבטה מרצין בפעם הראשונה, ונישקה אותי ארוכות.
כורכת את זרועותיה הארוכות סביב צווארי ומושכת אותי אליה,
פושטת את בגדיי מבלי להתיק את שפתיה מפי...
שלוש הקשתות בצומת בישרו על הגיעי קרוב למחוז חפצי. לחצתי על
המקש המקוצר בטלפון הסלולרי:
"אני מגיע, תודיע לש.ג. שייתן לי להיכנס", זרקתי לכיוון
המיקרופון של הדיבורית, ונעניתי בבליל של צעקות תגובה מהחבר'ה
בחמ"ל שעושים איתי מילואים כבר שנים. "תגיע מהר, לפני שהכל
יימס..." עלה מסר ברור מתוך בליל הקולות. הנחתי את התיק על
השולחן בחמ"ל, ופרקתי מכיסי הצד את הגלידות והארטיקים שקניתי
לפי רשימה מדויקת לכל החבורה שעה קלה לפני כן, במרכול שבתחנת
הדלק.
פתחתי את הרוכסן לאט, בזהירות, שהחבר'ה לא יבחינו, והיא עדיין
הייתה שם, מכורבלת בנינוחות חתולית, תמונת השער היפהפיה של
אותה ההיא... נטלי פורטמן.