הוא ניסה להפסיק לחשוב במשך שעתיים טרם יצא לו לדרכו.
הוא לא רצה לדפוק את זה הפעם - לא במילים, לא במעשים ולא
במחשבות.
הוא רצה לחבק אותה לפני הגשם, הוא רצה להיות נקי בשבילה,
ובשבילו. הוא רצה להיות נקי בשביל להבין שבשבילה זה בשבילו,
בשביל ללכת בשבילה...
בשביל להיות בסופו של דבר נקי.
הוא רצה להישאר הכי קרוב למציאות.
הוא לא רצה להתבלבל ולאבד אותה בבלון האשליות המנופח שלו. הוא
רצה להישאר על הקרקע, לאחוז אותה בכל כוחו, ולהבין שזה כל מה
שיש, ולהרגיש טוב עם זה, ולהרגיש שלא צריך יותר מזה, ולהרגיש
שזה זה - וזה ממש בין הידיים שלו, ושזה בסדר, ושהוא לא ישבור
את זה בעבור כל הון שבעולם, ושגם זה בסדר, ושזה לא עומד לחמוק
או לחנוק - זה פשוט שם ונוח לו בתוך כל זה.
הוא אמר שנוח לו, והתחפר אפילו יותר עמוק בידיים שלה, ולא
הייתה לה שום בעיה עם זה, להפך, היא רק חייכה, חייכה כי רצתה
שהוא יחבק אותה לפני הגשם, חייכה על ההזדמנות להכיל כמה שיותר
ממנו בין הכנפיים המלאכיות שלה.
היא חייכה והוא רצה לטעום את החיוך שלה.
הם ישבו בחוץ, ועמד לרדת גשם זלעפות בחוץ, ועליהם עמדו לרדת
גשמי ברכה.
הוא ניסה להפסיק לחשוב, אך ידע שאין ברירה, הוא ידע שזה חייב
להיגמר.

היה לה כבר קר, נורא קר.
הוא רצה להראות לה שהוא שם, מכסה אותה, אבל הפריעה לו
הידיעה...
הוא ידע שאין ברירה, הוא ידע שהוא צריך לתת לה חיבוק אחרון
לפני הגשם...
הוא ידע שאין ברירה, אך בכל זאת נתן לה נשיקה, והיא קפאה...
וזה נגמר.