[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני גמר
/
ועידת פיסגה

הישיבה תוכננה לשבת בבוקר. בהחלט זמן שמקובל על כולם, לא כאילו
שמישהו מהם שומר חס וחלילה. אלי ישב לו בבית מזפזפ בין הערוצים
בשעמום. הוא ידע שמשהו צריך להעשות, וכדי שזה יקרה הם צריכים
להיפגש כולם ביחד, לשים את חילוקי הדעות בצד ולהגיע לאיזושהי
מסקנה ברורה על מה הם הולכים לעשות. המצב רק הלך והדרדר ולכולם
היה מה להפסיד בעניין.
אלי קם באנחה כבדה מהכורסא וניגש למקרר, כשהוא משאיר ילדה
מקפצת חצי עירומה בטלוויזיה שתנעים את דרכו. הוא פתח את המקרר
ובהה בתוכנו. העז געתה אליו ביאוש, אבל הוא החליט לחכות. עדיף
שישמור אותה לאחרי הישיבה, הוא לא מקבל אספקה באופן קבוע כמו
פעם. הוא השתיק את הבטן המקרקרת ונטל קצת מהאמברוזיה, שטף אותה
טוב, לך תדע עם איזה רעלים מגדלים אותם היום, והניח בקערה על
השולחן העגול בסלון. לידה הוא הניח בקבוק נקטר וארבע כוסות.
הוא הביט מרחוק כדי לראות האם הכל מסודר, ניער קצת את הפרחים
באגרטל שבמרכז השולחן והעיף איזה ברחש שנפל לאחת הכוסות.
הצלצול בדלת כמו העיר אותו משינה עמוקה. הוא תפס מהר את השלט
והעביר לערוץ ההיסטוריה, שם כרגיל, היתה תכנית על מלחמת העולם
השניה, כאילו שזו ההיסטוריה היחידה שיש לעולם הזה. הוא סידר
קצת את ההופעה שלו מושך את מספר השערות הלבנות הבודדות שנשארו
לו לאחור, והרים מעט את הטרנינג המתפורר שיכסה על הבטן
המדלדלת, וצעק: "פתוח".
דרך הדלת עבר בחור צעיר, ארוך שיער עם חיוך עדין על שפתיו. הוא
הרים את משקפי הארמאני שלו על הראש חושף את פניו המזוקנות. הוא
פרס את ידיו אל מול ידיו הפרוסות של אלי שחייך אליו חיוך גדול.
"הרבה זמן..."
"כן, אתה יודע, הייתי עסוק", הבחור הצעיר קיבל את ההזמנה וחיבק
אותו חיבוק חם.
"תן לי לראות אותך", אלי התרחק קצת והביט בו, מבט טיפה שופט
משתלט על פניו.
"אל תנאם לי עכשיו על שאני לא מגולח, ככה אני אוהב את זה." הוא
ניתק מאלי ולקח לעצמו אמברוזיה. "קיבלת את האימייל שלי
ליומולדת?"
"לא", אלי חייך חיוך מתנצל, "היה לי בעיות עם האינטרנט, המחשב
כל הזמן נתקע, טכנאי אמור להגיע מתישהו". הבחור הצעיר הביט בו
במבט מזלזל ונעץ את שיניו בפרי שנתקלו בהתנגדות מרובה.
"אלוהים", אמר מלטף את שיניו עם לשונו, "מתי פעם אחרונה עשית
קניות?"
"טוב, אתה יודע", התנצל אלי, "לא יצאתי הרבה זמן מהבית, בגלל
המצב וזה, הייתי בדיכאון."
"בסדר, דיכאון, אבל צריך לאכול, לא? אתה עוד מעט נעלם."
"אני מסתפק באיזו עז, פעם בחודש."
הבחור זרק את הפרי חזרה לקערה והתיישב מול הטלוויזיה על הכורסא
של אלי, לקח בידו את השלט והביט בו בתימהון. הוא פנה אחורה
לאביו. "מה זה, אין לך דיגיטלי?!"
"לא ראיתי צורך..."
"לא פלא שאומרים עליך שאתה מיושן". הוא חזר לטלוויזיה והחזיר
לערוץ עם הילדות המקפצות. אלי התכוון להגן על עצמו, אבל הצלצול
בדלת הקדים אותו. ה"פתוח" שלו הפעם היה פחות נלהב. הוא ידע מי
זה מגיע.
הגבר שנכנס דרך הדלת היה מבוגר יותר כשזקן עבות מעטר את פניו
הרציניות. הוא חייך חיוך מנומס, וענה לבקשת החיבוק מאלי על ידי
הושטת ידו ללחיצה. אלי כיבד את חוקי הנימוס ולחץ את ידו. הבחור
הצעיר הרים את ידו מבלי להינתק מהטלוויזיה. "מה קורה אחי?" שאל
בלי להביט בו.
"אני בסדר, תודה," ענה הגבר בקול בטוח, "ואתה?"
"סבבה".
"טוב," פנה הגבר חזרה לאלי, "אני מצטער פשוט אין לי הרבה
זמן".
"אני מבין, אני פשוט מחכה לעוד מישהו ואז נתחיל."
הבחור הצעיר ניתק מהטלוויזיה ופנה לראשונה אל הגבר, הוא הביט
בו במבט תמוה וקיבל בחזרה את אותו מבט. שניהם הפנו מבטם חזרה
אל אלי. "אתה לא מתכוון ל..." שאל בזהירות הבחור הצעיר. אלי
הנהן לפני שהוא סיים את שאלתו.
"טוב," המשיך הגבר בקולו הבטוח, "בינתיים נתחיל, הוא יצטרף
בהמשך אם הוא יגיע."
שלושתם פנו אל השולחן העגול והתיישבו סביבו. השקט צרם לאלי, אך
הוא לא ידע איך להתחיל. הבחור הצעיר מזג לעצמו מהנקטר והציע
לגבר המזוקן שסרב בנימוס. הוא לקם מהמשקה וכמעט הקיא את
תכולתו. "זה בלי גזים!" הוא הניח את הכוס בחבטה ותקע מבט יוקד
באלי. "אבא, באמאש'ך, לך לסופר!"
אלי השפיל את עיניו והחל לדבר בקול שקט. "הרבה זמן כבר לא
נפגשנו, כולנו." הוא ניסה לשוות לאמירה נוסטלגיות מסוימת, אבל
זה יצא יותר כשיפוט.
"מעניין למה." אמר הבחור הצעיר מפנה מבטו אל הגבר שבחר להתעלם
מההערה.
"לא באנו לפה להטיח האשמות אחד בשני, שוב." אלי ניסה להחזיר את
השיחה לטונים שקטים. "באנו לפתור את הבעיה".
"הבעיה היא ביניכם, אני לא קשור", הבחור הצעיר ניסה להתחמק.
"אל תפטור את עצמך מזה", הגבר המשיך בקול רגוע. "זו בעיה שלך
בדיוק כמו שלי ושלו, של כולנו."
"זה לא היה קשור אלי אם החבר'ה שלך לא היו מערבים אותי
בזה..."
"סליחה!" הגבר החל לאבד את סבלנותו, "מי זה היה שצייר אותי כמו
חזיר?"
"ילדים!" אלי הרים את קולו כדי להשתלט, "בואו לא נתחיל את הכל
מההתחלה."
"אז תגיד לו ש..." הגבר השתתק למשמע צלצול הסלולרי שלו. הוא
הביט אל אלי שאישר לו שהוא יכול לענות.
"כן?" ארשת הפנים שלו השתנתה והיאוש השתלט. "עוד אחד?" הוא
נאנח בכבדות. "די, אין לי יותר הקצאות, לא, אין! נגמרו, מה אני
אעשה, לא נשארו יותר בתולות. טוב אין מה לעשות, תעביר מסר לאיש
הקשר שלנו שאין יותר 70 בתולות, מעכשיו מקבלים רק שתיים
משומשות במצב טוב!" הוא ניתק את הטלפון והניח אותו על השולחן.
"איפה?" שאל אלי.
"ירושלים, רחוב יפו".
אלי הוציא את הפלפון התנצל בפני האנשים וחייג. הוא המתין
לתשובה.
"עזוב," הבחור מחה, "הרשת כנראה קרסה, זה תמיד ככה". אבל קול
חיבור נשמע.
"עובדיה, מה שלומך? הכל בסדר? כן שמעתי, כן כן, אני יודע." הוא
הרים את עיניו אל הגבר שהחל להרגיש מעט לא בנוח. "אז כולם
בסדר? אוקיי, אני אעדכן אותך, יתברך שמי." הוא ניתק והניח את
הטלפון באנחה על השולחן. "הנה כאילו כדי להוכיח לנו, העניין
מאבד שליטה."
"מה אתה מציע?" הגבר הביט בו במבט בוחן.
"שנגמור הכל, בזה הרגע כל אחד מאתנו יעביר מסר לאיש שלו שכל
העניין נפתר ואין יותר איבה". הגבר פלט צחוק חנוק ומיד השתלט
עליו.
הבחור הצעיר קם ממקומו בחיוך מיואש. "תמיד היית כזה תמים? שכח
מזה, אין לנו כוח יותר, אף אחד כבר לא מאמין לנו או לאנשי הקשר
שלנו. כולם זקנים מתפוררים שגם ככה בקושי מבינים מה הם
אומרים." כולם הנהנו בהסכמה מיואשת. הבחור המשיך, "אין, איבדנו
את זה. היחיד שעוד נשאר לו כוח זה..." צלצול נשמע בדלת שמשך את
תשומת לב כולם "...הוא".
אל החדר נכנס גבר גבוה ומרשים, מחזיק בידו תיק מסמכים שחור.
הוא נראה עייף ביותר, ועיניו האדומות רק הוסיפו לזה. הבחור
הצעיר קפץ לקראתו, "דוד לוצי!" הוא לחץ את ידו וחיבק אותו עם
היד השניה. אלי קם לקראתו והושיט את ידו ללחיצה."
"מה שלומך?" הלחיצה שלו נענתה. "הרבה זמן לא ראית את האחיינים
שלך, אבל אתה בטח מזהה אותם", הוא פנה לגבר שעוד ישב במקומו.
"מוחמד, בוא תגיד שלום לדוד לוצי." מוחמד קם גם הוא ולחץ את
ידו.
"ברור שאני מזהה, מה שלומכם?" קולו היה עוד עייף יותר מעיניו.
הוא הניח את תיקו על השולחן.
"אתה נראה עייף." מוחמד התיישב לידו.
"אני שפוך! אתם לא יודעים כמה עבודה יש לי בזמן האחרון, אנחנו
מזמן כבר אובר- בוקד ואני לא יודע מה לעשות עם כל האנשים
שזורמים אלי. רק שתבינו, עוד לא מצאתי מקום לכל החברה
מהתאומים! המצב בקאנטים. אני מת מרעב, יש משהו לאכול?" הוא קם
ממקומו ופנה אל המקרר.
"אני די בונה על העז למאוחר יותר..." אלי לא הספיק לסיים את
המשפט וכבר ראה את העצם האחרונה נמצצת ויורדת במורד גרונו של
אחיו. לוצי הסתכל אליו מושך בכתפיו. "לא נורא, נאכל חודש הבא."

"אז אתה גם לא מאושר מהמצב, אני מבין." ישו ניסה לחזור אל
השיחה העניינית.
"לא מאושר? אני לא יכול לסבול את זה!" לוצי גמר בשלוק את כל
הנקטר הישר מהבקבוק. "אין בזה גזים." הוא פנה במבט שופט אל
אלי.
"בני אנוש! אי אפשר לחיות איתם, ועכשיו אי אפשר גם להרוג
אותם!" ישו התיישב חזרה אל השולחן ושתה את שארית הנקטר שנשארה
בכוסו, מעווה את פניו לאחר הבליעה.
"אני מתגעגע לפעם", אמר לפתע אלי. כולם הרימו את עיניהם אליו.
"פעם היה לנו טוב, שלטנו בכולם. אתה זוכר את אברם?" הוא פנה אל
לוצי, "כשאמרנו לו שהוא צריך להרוג את הבן שלו".
לוצי חייך, פונה אל מוחמד וישו, "הייתם צריכים לראות את הפנים
שלו כשאמרנו לו שזה מבחן. היינו צעירים."
"פעם היו צחוקים," אלי פנה אל ישו שתמיד אהב את הסיפורים האלה,
"לא הייתי רעב אז, כל יום היו מקריבים לפחות איזה קורבן או
שניים." הוא נאנח עמוקות.
"אי אפשר לארגן איזה אסטרואיד שימחק את כולם ונתחיל מההתחלה?"
שאל מוחמד חצי באירוניה חצי ברצינות.
"מה פתאום!" לוצי קפץ, "נראה לך כל כך הרבה אנשים בבת אחת? אני
אתמוטט".
"רגע," אלי התעורר מהנוסטלגיה "אני חושב שהוא עלה פה על משהו.
מה אם נארגן איזה משהו כלל עולמי שימחוק לכולם את הזיכרון?
נוכל להתחיל מחדש בלי שהם ימותו."
"נראה לך?" ישו ביטל אותו, "יהיה יותר פשוט כבר לעבור לעולם
אחר וליצור שם חיים חדשים."
"לא, זה אפשרי דווקא, לא למחוק להם את הזיכרון..." מוחמד חשב
בקול רם, "אולי יותר משהו בכיוון של ריסטרט, לאפס אותם-
לפרמט."
"ומה עם הקולגות?" ישו המשיך בחוסר האמון.
"אני אדבר איתם, הם יקשיבו לי," לוצי ענה. "אני אוכל לשכנע
אותם, יש לי את השיטות שלי."
"אבל ת'כלס, איך נעשה את זה?"
"וירוס!" אל כמעט קפץ מכיסאו. "נעצב וירוס חדש, מדבק ביותר,
שפוגע רק במוח - בתאי הזיכרון!"
"תראו מי נזכר להצטרף למאה ה-21." ישו נבהל מתגובתו של אלי.
"תוך 200 שנה גג נחזור לעניינים!" מוחמד הצטרף להתלהבות של
אביו. "אולי נעשה גם החלפות? נמאס לי מהמזרח התיכון, חם שם
מידי".
"לא יודע," הפקפוק של ישו החל להישמע קלוש יותר, "האמת שגם לי
כבר די נמאס מאוכל איטלקי."
"כן, אני גם אשמח לקחת ביס מאיזה צ'יזבורגר עסיסי." אלי נזכר
בבטן המקרקרת.
"אז זהו? סוכם?" לוצי הביט בפני כל הנוכחים שהפנו את מבטם לאלי
השקוע בחלומות רטובים על פיצה עם בייקון וביצה. אלי התעורר בבת
אחת וחיוך עלה על שפתיו.
"סוכם" אמר בקול החלטי, "נארגן ועידה שלמה של כולם, נחכה
שבודהה וזאוס יחזרו מחו"ל ונודיע על ההחלטה, לוצי ידבר עם כל
השאר, וזהו, העניין סגור". אלי קם ממקומו והוציא מהארון בקבוק
נקטר נוסף ומזג לכולם. "בואו נשתה לכבוד זה."
"לחיים!" הכריז ישו.
"לא," מוחמד עצר אותם, "לחיים המחודשים שלנו!"
כולם השיקו את כוסיותיהם בהנהון ושתו, כשלפתע ארבעתם ירקו את
הנקטר בתיאום,
"זה בלי גזים!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חושבת
שהנקודה הזאת
הובהרה




-יעל שטרנהול


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/5/06 17:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני גמר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה