לקחתי את השעון וזרקתי אותו לריצפה.
הזמן לא קפא, הכל נשאר אותו הדבר.
אין שעון ואין זמן,
רק השכן מעל משפץ את הבית ודופק
בפטיש כמו המחוגה של השניות.
כל שניה, דפיקה.
כל דפיקה מזכירה לי את השעון שזרקתי
לריצפה.

לקחתי את הטלויזיה וזרקתי אותה לריצפה.
נמאס לראות שידורים חוזרים, נמאס מחדשות
וחדשות רעות.
חידוש הצבעים לא עשה כלום חוץ מצבע הדם
שהיו על ידי הרוצח שרצח את אהובתו שבגדה
בו עם הגנן שחזר לביתו שבברזיל,
שם הוא פירנס את המשפחה שחיה בעוני.
עצוב.

לקחתי את הפלאפון וזרקתי אותו לרצפה.
נמאס להיות בממתינה, נמאס לראות שיחה לא מזוהה,
נמאס מהחשבון שמגיע כל חודש,
ואז אתה מחשב כמה דיברת וטוען שלא דיברת הרבה,
אבל באמת לא דיברת, זה רק המע"מ שמוסיף.
דור ראשון, שני ושלישי, כולם מיוצרים מאותו חומר שנקרא
חרא.

לקחתי את המחשב וזרקתי אותו לריצפה.
נמאס לראות את כל הוירוסים שנכנסים למחשב,
ואז קופצים כל מיני חלונות שהאיקס לא עוזר.
ואז אתה מרוב לחץ עושה ריסטארט ואז אתה מבין איזו טעות
עשית שנכנסת לאתר פורנו, הרי שם מאכילים אותך בזבל,
ואתה עושה את עצמך ראש קטן.

כל דבר חדש שיוצא לידינו התמימות הורס אותנו כסם,
לפעמים אנחנו מנסים להתעלם אבל זה לא עוזר
כי אנחנו מכורים.
מתי תחשבו שאנחנו צריכים להיזרק לרצפה?