חרב מפלחת את בטני
דמעות את עיניי
ומחשבות מתרוצצות בתוך ראשי.

הכל נבול, קמל, כמש
והריקבון המצטבר בתוך בטני ניגר מתוך עיניי
לעולם אאמין, אך תקווה אינני
וסטירה לטפה פניי.
האביר נפל מהסוס
הנסיך הפך צפרדע
ואני?

אדם גדול בחיים קטנים
סביבת פרחים קמלים
שושנים יבשות
והיכן מעיין החיים המתגבר?

תקווה לבנה נצבעה שחור
מליחות רבה ללא יגון
מליחות הריקנות האצילה
מליחות ללא סיבה?

באת והצת את אש חיי שכבתה מזמן
הצת הכל וכעת שורפות עיניי
עשן מיתמר מנגד
כיסה מציאות שאיננה עוד.
ערפל סמיך מקשה את ראייתי, אך
המציאות הנשקפת מתוך מוחי מקשה
מקשה את לבי.