החדר הזה עושה לי רע. יושבים פה איתי עוד עשרה אנשים בערך, אני
לא מצליחה לספור אותם כי התרופות משפיעות עליי לגמרי. אפשר
לחשוב שאני בבית משוגעים.
אפילו הקירות כאן נראים מוזר - קיר אחד כחול, השני אדום והשאר
בירוק.
האישה שיושבת לידי מסוממת מהתרופות אפילו יותר ממני, עם ידיים
רועדות ומזמזמת שיר לא מוכר. באמת אפשר לחשוב שאני בבית
משוגעים.
פתאום נכנסת אישה לבושה יפה, עם תסרוקת מתוחה ומבט רציני.
מתיישבת ומסתכלת על כולם במן מבט בוחן. פתאום מתחילה לדבר.
"אין לכם מה לפחד. אני כאן בשביל להראות לכם איך לצאת מהמצב
שבו אתם נמצאים". אני פשוט מתחילה לצחוק. אני לא יודעת למה,
אבל המשפט הזה ממש הצחיק אותי. האישה הרועדת שישבה לידי הפנתה
אליי את מבטה, תקעה בי מבט משונה לכמה שניות והתחילה צוחקת
בעצמה. ואנשי החדר, כמו עדר, נסחפו אחרינו והצטרפו לשמחה.
רק האישה שהיתה לבושה יפה נשארה רצינית. נעמדה והשתיקה את
כולם. היה נדמה לכולנו לרגע שהיא המטפלת ואנחנו המטופלים באיזה
בית משוגעים.
אחרי שהשיחה נגמרה הגיע איזה גבר לבוש בלבן ללוות אותי לחדר
שלי. יש פה באמת שירות טוב.
מחר זה יום חלוקת מכתבים. מרשים לנו לקבל מכתבים רק פעם בשבוע
בשביל שלא נתגעגע הביתה יותר מדיי. השבוע לא קיבלתי מכתב.
ההורים שלי התייאשו ממני לגמרי. כנראה מנסים לנתק את הקשר בכל
הכוח וזה מצליח.
בזמן שכולם מתעמקים במכתבים שלהם ומשוויצים בתמונות האקטואליות
של המשפחות שלהם, אני יוצאת למרפסת לעשן סיגריה. יש כאן
סורגים, על הקצה של המרפסת. כנראה שמפחדים שנברח. וזה עושה ממש
הרגשה של בית משוגעים.
ביום שבת, היום השבת הרביעי שלי פה, המנהל לא יהיה. כשהוא לא
נמצא, מוותרים לנו על תרופות.
ובאותו יום, כשהייתי פיקחת לחלוטין, הבנתי סופסוף שהבית מלון
הזה, עם הכותונות הדהויות והצבעים המוזרים על הקירות,
והפסיכולוגית שמדברת אתנו כל יומיים, והתרופות הקבועות כל שלוש
שעות זה הכל בגלל שאני בבית חולים. בית חולים פסיכיאטרי, אני
מתכוונת.
לפי היחס פה, אפשר לחשוב שאני בבית משוגעים... |