היום נכנס וישב לידי באוטובוס איש שבלתי אפשרי לא להרגיש בו,
ובלתי אפשרי לקשור את המעיים המתהפכות שלי כשמרגישים בו. הוא
היה גדול, אבל ממש גדול, כל כך גדול עד שהייתי יכולה לשכור
בתוכו חדר. והיה לו ריח שבשנייה הראשונה מתיקותו עוד מדגדגת את
האף ובדקות הבאות היא נכנסת לוושט וחונקת אותך.
מצויידת בעובדה המעודדת שבכוחו של המח להחליש את קולו של הרדיו
אם זה מפריע לך לקרוא, ניסיתי להחליש את ריחו של האיש כי זה
מפריע לי לחיות. אבל הוא דיבר בקול גבוה שלא נתן לי לרגע את
ההזדמנות לשכוח מקיומו.
ואם הוא קיים, אז גם הריח.
לבסוף ירדתי מהאוטובוס והוא נשאר שם, לפזר את ריחו על הכסאות
וברווחים שביניהם. אני מקווה שלכסאות פחות אכפת ממנו ואם כן הם
לא כותבים על זה ברשעות שכזו.