נעים מאוד, לי קוראים משה. ואתה? באמת נעים מאוד.
לפה פרגית? מייד אדוני. צ'יפס? סלט? כרוב סגול, לבן? בבקשה
אדוני. בתאבון.
למה יש לי מבטא? ובכן אדוני, מאחר שאני ערבי. אני רואה שזה
מפתיע אותך. אתה לבטח שואל עצמך מהיכן נחת עליי שם כזה.
אם כן אדוני, דע לך שזהו אינו שמי האמיתי. למעשה קוראים לי
מוסא, משה בשפתכם.
ומדוע אינך אוכל אדוני? הלאפה מתקררת, לא חאראם על הכסף? הנה
לך, צלוחית חמוצים. תוצרת בית, אלא מה?
היכן עצרנו? הצדק עמך. ובכן, גדלתי בכפר ליד נהריה. זה כפר
קטן, הרבה אנשים טובים. למשפחה שלי הייתה חנות לחומרי בניין.
סליחה אדוני? המבטא שלי? למעשה, אני מאוד גאה בהתקדמות שלי,
תודה על המחמאה. כבר כשנה אני מנסה לשפרו.
הרי, בהיותי בן לישמעל (קח או תן כמה דורות בדרך) לא קל למצוא
עבודה בארץ. לא קל ללמוד, לא קל לקחת משכנתא. אז שיניתי את
השם, ועכשיו אני מנסה לשנות את השפה. בטח אדוני, תפאדל, קח עוד
צ'יפס.
ומהיכן אתה אדוני? אה, מקומי. יפה.
למה אתה אומר זאת אדוני? זה שבחרתי לדבוק בעברית, לא רומז כהוא
זה שערבית היא שפה מכוערת.
שתדע לך אדוני, שערבית היא שפה המלאה בעיקולים כמו הייתה כביש
הררי בדרום איטליה, ומלאה בקימורים כגופה של אישה נאה. העושר
התרבותי שלה לעתים מעמיד את שפתכם שלכם בצל. בעוד העברית קפאה
על שמריה במשך כאלפיים שנים, הייתה זו הערבית שהתפתחה, צמחה,
למדה והטמיעה. אין שפה דינמית, זורמת ועשירה ממנה בעולם כולו!
מה אדוני? כמדומני שלא שמעתיך היטב. לא, עד כמה שאני יכול
לראות, אין כל חור במצחך. אז למה אני מזיין לך את השכל?
סלח לי אדוני. באמת שלא התכוונתי. להתראות אדוני. תחזור שוב.