לשבת באמצע החדר.
אפילו אמצע החדר יכול לשמש פסגת הר. לשבת ולהסתכל עמוק פנימה,
מה מסתתר. כואב לי אפילו לחשוב על זה. כבר כמה זמן העדפתי ללטף
את המשטחים הגלויים. בני אדם לימדו אותי על המישורים, ואיך
עוברים מהאחד לשני - למדתי לבד. כדי להסתכל עמוק פנימה לא דרוש
ציוד צלילה. רק לסובב קצת את העדשה, ללכסן את העולם בזווית
אחרת.
מימיני נר דולק. אוכל שעווה ואני מתבזבזת מולו ללא צורך וזמן,
אני רגילה שכל משב חדש של אש מלווה ברגש חדש, במחשבה שלא הייתה
קודם. אבל אני מפחדת מהמחשבות שלי בזמן האחרון. הן נוהגות
לשטות בי ולפגוע. או שזו המציאות שעושה זאת?
אני מפחדת על הנזירים, אבל אולי רק מכאן החיים שלהם נראים מלאי
סבל, אולי בעצם הם אנשים מאושרים. הורדתי את עצמי לאדמה יותר
מדי, ואני כבר לא נכללת בין שורותיהם בשום צורה ואופן. אנחנו
לובשי הבדים הצבעוניים שמסתכלים רק על המשפט הקרוב ביותר
שנאמר, הם צריכים לבוז לנו. ואני, המחפשת את הדברים הקטנים,
האין הם צריכים לבוז גם לי? לי המציעה עצמה תמורת שקט נפשי,
תמורת ידיעה שבעתיד הכל יהיה בסדר. האין זו חולשה של נפש.
תעשה תמיד רק מה שהלב שלך אומר לך. אל תלך אם אין רצונך בכך.
אל תישאר. אל תנשק. אל תתמוך. אל תפיל. ואל תבכה, לא על אחרים
וגם לא על עצמך. אם אין רצונך האישי, הפרטי, הלא שייך לאיש פרט
לך, בכך. סגדתי לחוכמה הטהורה הזו עד הרגע שבו זה פגע בי, כמו
האנשים שאומרים לי זה לא יקרה, הדברים הטהורים לא יעמדו ביני
לבין האושר, ביני לבין הכאב. אני לא אצטרך לבחור אף פעם.
וכנראה, לבנאדם כזה מאוד קל להיות נזיר.
אני מרגישה משהו בלבי מיטהר, מתרחב, כשאני נזכרת בזה. בהרגשה
של מקלחת מבפנים, הכל נקי. וזה עובר הכי בקלות כאשר הפחדים
הופכים לפחדי שווא שניתן לזרוק מבלי להתיר קשרים פנימיים
כואבים, מבלי לגזור ומבלי לקרוע. עמוק בפנים אני תמיד מקווה
שכל פחד שלי יהיה בדיוק מהסוג הזה.
וכמובן שאני מבינה שזו רק אני, בסופו של דבר. אני שבניתי את
עצמי כך, דווקא כך ולא אחרת. ידעתי זאת גם מבלי שיסבירו לי.
ושלא יטעה העולם ויחשוב שאין לי למי להודות. אך האני שיחק את
התפקיד הראשי.
במוקדם או במאוחר זה יצטרך להיעשות, ללא קשר למקום ולזמן.
השאלות החשובות ביותר יישאלו. |