הילדה עמדה מחוץ לבניין אפור ונמוך המוקף גדר גבוהה עם שער
מתכת בחזיתה. השער נפתח רק מבפנים כך שאפשר היה להכנס רק אם
מישהו היה פותח אותו בשבילך. כמובן שאף אחד לא חשב לפתוח אותו
בשביל ילדה קטנה ובוכייה.
היא היתה לבד, בודדה ועזובה. עיניה הביעו את המצוקה הפנימית
שהיא חשה, שפתיה היו קמוצות, ידיה הקטנות רעדו. לא היה לה מעיל
והרוח הקרה עקצה את עורה החשוף.
הוריה אמרו לה לחכות שם והיא חיכתה. בכל מקרה לא היה לה לאן
ללכת, הם הגיעו לעיר זרה זו לשבוע של נופש ועזבו את המלון
באותו הבוקר. הוריה אמרו לה שתחכה להם כמה דקות בזמן שהם יקפצו
לחנות מעבר לפינה כדי לקנות כמה דברים לנסיעה הארוכה.
היא לא היתה מודעת לתאונה הנוראית שהתרחשה בצומת הקרוב, מעברו
השני של הבניין- המקום היה מחוץ לשדה הראייה שלה- נהג משאית
שיכור דרס זוג צעיר שעבר במעבר החצייה בדרכם מהמכולת הקרובה.
המראה היה מזוויע, המשאית נכנסה בהם במלוא העוצמה והשחיטה את
גופם במידה שלא אפשרה זיהוי, כל תו בפניהם נהרס. צפצופי
המכוניות הפרו את השלווה של עיר נופש פועמת זו. המשטרה הגיעה
במהרה וכך גם האמבולנס וכלי התקשורת. הנהג נעצר לחקירה, אך לא
היה ספק שכל האשמה מוטלת בו. ריח האלכוהול נדף מפיו ועיניו היו
חריצים אדומים בפניו המזיעות.
התקשורת נהנתה מכל רגע של קילוף הגופות מהכביש והובלתם
לאמבולנס. עבר זמן רב מאז שאסון כזה פגע בעיר קטנה זו, ובלי זה
החיים היו משעממים. הרי האסונות הם אלו שעושים את החדשות
האמיתיות. בני האדם מכורים לאסונות, כל יום אנו צופים בשקיקה
בקופסת הפלסטיק השחורה ומחכים לשמוע דבר מה נורא שקרה במקום
רחוק כלשהו. אנו רוצים לדעת את מספר ההרוגים והפצועים, את רמת
הפציעות, את תנאי בתי החולים, את העונש שקיבל האשם. כל פרט קטן
מספק את הצורך שלנו לטרגדיה.
כל בן אדם נורמלי יסביר תופעה זו בכך שאנשים הם יצורים אכפתיים
וחברותיים, שהם רוצים לדעת את כל הפרטים האלו משום שהם דואגים
לסובלים ורוצים לעזור. אך אל נא נשלה את עצמנו, כמה מאיתנו
באמת קמו מהספה הנוחה שלהם, עזבו את אווירת ביתם המגונן ונחלצו
לעזרה כאשר שמעו על עוד אסון שהכה את האנושות? האם מישהו
מאיתנו הקדיש לאסון זה ולו מחשבה אחת שבוע או שבועיים אחרי
שהוא קרה? האם מישהו מאיתנו לא העביר ערוץ כדי לצפות בסדרה
האהובה עליו שניות ספורות לאחר מכן?
הו לא, לאף אחד מאיתנו לא באמת אכפת.
אנו מתעניינים בחדשות כמו שאנו מתעניינים בספר מתח טוב, אנו
בולעים כל פרט שתווה את רשת העלילה, אנו מתרגשים בהגעה לשיא של
הסיפור ומרגישים סיפוק לאחר סיומו.
יש רק הבדל אחד בין שני המקרים- הספר הוא בדיוני ואילו החדשות,
לא משנה כמה הן נראות לנו רחוקות מאיתנו, מתקרבות אלינו צעד
אחר צעד ומושכות אותנו כבובות על חוט אל תוך מערבולת העלילה.
אבל כל אחד מאיתנו חושב שהדברים שהוא שומע אף פעם לא יקרו לו.
אף אחד לא מאמין בזה עד שהמציאות שוברת את האשליה.
אי אפשר להצביע על נקודה מסויימת בזמן שבה מיצורים מאוחדים
ואכפתיים הפכנו למה שאנו היום- קרים ומפולגים.
אולי עם הזמן, כשהטרגדיות המשיכו לבוא זו אחר זו במהירות
מסחררת, התרגלנו אליהן, הדחקנו אותן לקצה מוחנו או שזרקנו אותן
בהתעלמות מוחלטת.
או שאולי... אולי תמיד היינו ככה עמוק בפנים. תמיד היינו
אגואיסטיים. אחרי הכל, תמיד חיינו לפי חוקי דרווין. השרדות
החזק והשמדת החלש. משפט זה חוזר ומהדהד לאורך כל ההסטוריה, גם
לפני שדרווין עצמו אמר אותו במפורש. משפט זה תמיד היה חי וקיים
במעמקי התת-מודע שלנו, מסתתר באפלה, מחכה לרגע המתאים לפרוץ את
חומות המוסריות ולהנחות אותנו לבחירות שיוצרות את חיינו.
ללא ספק, אנחנו תמיד היינו ככה. פעם היינו צריכים להעמיד פנים
ולהתחזות משום שללא קבוצה מאוחדת הסיכויים להשרדות היו קלושים.
לעומת זאת כיום, כשהטכנולוגיה וההתקדמות מאפשרים לכל אדם לחיות
לבד בביתו, ללא תלות באנשים אחרים וללא צורך להתרועע איתם חוץ
מסיפוק הצרכים החברתיים המינימליים, כיום האמת יוצאת לאור
והטבע האנושי מתגלה לנו בכל הדרו.
האנוכיות, השנאה והרוע שולטים בלבנו.
אבל נחזור לילדה.
לא מודעת לזה שהוריה מתו ושאף אחד לא יבוא לקחת אותה, היא עמדה
שם חסרת כל יכולת לעשות משהו. לאחר זמן מה היא הבינה שמשהו קרה
אבל לא ידעה מה לעשות. היא היתה כל כך מבולבלת ומפוחדת. הדבר
היחיד שהרגיע אותה היה המחשבה שמישהו בטח יעזור לה, מישהו בטח
יגש אליה וישאל מה קרה.
אז היא עמדה שם, מחכה.
עיניה המהססות עברו בתחינה על פני זרם הולכי הרגל שעברו במקום,
חלקם נכנסו אל תוך הבניין, חלקם יצאו, חלקם פשוט עברו לידו.
אבל אף אחד לא עצר.
קיימת אפשרות שחלקם לא שמו לב אליה בהיותם אנשים עסוקים בעלי
מטלות רבות, אך לבטח לפחות כמה מהם ראו אותה.
הזמן זרם לאט, שנייה אחרי שנייה, דקה אחרי דקה, שעה אחרי שעה.
השמש החלה לרדת, השמים נצבעו באפור כהה, פחדיה של הילדה הגיעו
לפסגות חדשות. בטחונה התערער אבל היא עדיין חשבה שמישהו יעזור
לה, מישהו חייב לעזור לה! כל הסיפורים שאמה קראה לה חזרו ועלו
במחשבותיה- תמיד היה להם סוף טוב! לא משנה כמה המצב נראה אבוד,
תמיד הגיע גיבור שהציל את היום.
"הדבר הכי חשוב שאנו רוצים שתזכרי בחיים הוא לעזור לאלה
שזקוקים לעזרה".
זה מה שהוריה אמרו לה מאז ומתמיד והיא האמינה שכולם חיו לפי
עיקרון זה.
עיניה החומות התמלאו דמעות, שפתיה רטטו. היא נשכה אותן בכוח
כדי לא לפרוץ בבכי- היא לא היתה מהבנות האלו.
היא חיבקה את עצמה בעוצמה שהיא לא ידעה שקיימת בידיה הקטנות,
ציפורניה חפרו בבשרה הרך. המבט בעיניה יכול היה להמיס אפילו לב
אבן. זאת אומרת אם מישהו היה שם לב אליו.
לפתע איש אחד עצר לידה. עיניה התרחבו בשמחה ולבה קפץ באושר.
נכון שהאיש היה קצת מוזר, האישונים שלו היו מורחבים, הוא היה
לבוש סחבות והתנדנד קצת, אבל לא היה אכפת לה.  העיקר שמישהו שם
לב אליה, מישהו בא לדבר איתה, מישהו יעזור לה! מוחה דהר
במהירות האור, מחשבות על הבטחון והשלווה שיוחזרו לה מלאו אותו.
היא היתה כל כך מאושרת, בטוחה בזה שהכל יחזור לקדמותו עכשיו
ושהיא תראה את הוריה עוד מעט. המראה של אמה המלטפת את שערה כמו
תמיד ואומרת שהכל יהיה בסדר צף בתודעתה. הבטחון בכך שהעזרה שלה
השתוקקה סוף סוף הגיעה מלאה אותה בחום.
האיש כחכח בגרונו.

"ילדה, יש לך אולי כסף?"