למרגלותייך,
כרוע לעקבות משוררים,
שואף למנהרות חוטמי דיו,
מהול זיעת מתווי שבילים ארוגים
שתי וערב.
היללתי שמך בטרם משיח שקר רמס מרקמך
ודריסת רגלו הותירה בך כתמים לעד.
נחלת כלל הינך,
אך!
אלו שחרפו בך נפשם הותירו מאחוריהם
נאות מדבר מיותמות מגע.
למרגלותייך,
מתמסר לרחשייך, ו-
ליטופך מעביר בי לחשי אהבה,
"לעד אהבהבים?" נטפו מילותייך בזליפת מורס נשנה.
"אולי תישאר עוד קט?" דמעותייך הגלידו
מורסה חדשה.
ברחמך אני טובל,
משק ידיי מבתר מימייך, וידעתי
הפעם לא ינתקו החבל להצילני
וישועה לא חשבתי לבקש.
רק עוד פעם אחת
למרגלותייך אשב
ואכתוב לך
שירי אהבה.
כנרת |
