הזמנת אותי לקרוע בך, ו-
כרוח התפרצתי בנבכייך.
החלתי מושך מזה ומתיר משם,
אפשרת לי
ואני אפשרתי חזרה חיוכים מאולצים.

סידרתי מחדש את כלי המשחק על
הלוח שצרב כפות רגליים רבות לפניך,
"את תלכי בדרך שאטווה לך"
חרש אוזנה צימררתי.

והיא כאני ואני לא כהיא. ו-
מטר הפקודות הפסיד אך במעט לדמעות
שפקדו סדיניה. חרדת כי -
אנטוש, מעולם לא שיקרתי לך
כשאמרתי "אל לך לחשוש".
סידרת לעצמך חזות קשוחה, שלא
אראה שקיפותך. אך עוד בראשית
זיהיתי מוכר בעיניך,
הניצוץ.

התמסרת כליל (קליל) למקצב לחישתי
רקדת לצליליו: מענטזת, פתיינית, עריה
ומיללת. נתתי לך אמת
שרק ביחידות סגולה הפצתי,
אבל את רצית אחרת, שונה.
"לא יודע אחרת" החדרתי עוד ארס למדורת
השקרים שהטמנתי לך לאורך הדרך
וצלקות חדשות נחרטו במרקמך לעד.

היא הישירה לעברי חלונות שקופים ממורקים. הקפדת בדבריי כי
דמעות נשפכות בסוף לביוב, כתשורה
חדרתי בך מדי
ערב שני.
לאחר שזעקת שמו של ההוא במרומים, הייתי
מצית לך מקל מסרטן, אפילו כשידעתי שהוא לקח
לך את האבא ובגלל זה לא התחלת לעשן,
ובין שאיפה לנשיפה . . .
את מכלה את כל הרוע שבעולם
ומחייה אותו כל לילה מחדש,
בתוכי.

"כבר עכשיו זה אחרת, את עדיין בחיים"
היא חייכה בלא מבין,
"אני חושבת שאני מאוהבת"
חבל שלא הקשבת לי קודם, מלמלתי
ואת מתת מבפנים.