יום שישי אחד אחר הצהריים ישבתי לתומי מול המחשב ושכתבתי את
אחד מהסיפורים שלי. הסטריאו ניגן דיסק של רוקפור בשביל
האווירה, ואני תקתקתי בקצב על המקלדת. מדי פעם תמרנתי את העכבר
כשקווי זיגזג אדומים הופיעו מתחת למילים. כמובן שהיו הפסקות
דרמטיות ומחיקות של פסקאות שלמות שלא מצאו חן בעיני. כתיבת
סיפור שגרתית.

תקראו לזה אינטואיציה של סופר, הרגשתי שמשהו עומד לקרות. היה
נדמה לי שהמסך שלי הבהב וריצד לשבריר שנייה. האשמתי את הדמיון
הפרוע שלי והמשכתי בכתיבה. פתאום השחור שאמור להיות על גבי לבן
לא נראה כל כך לבן, אלא יותר כמו אוף וויט. שפשפתי את עיניי
ורשמתי לעצמי זיכרון ללכת לישון מוקדם יותר במשך ימות השבוע.
לאחר שפתחתי אותן, כמובן שהכל חזר לקדמותו כאילו כלום לא קרה.
כמה צפוי, חשבתי לעצמי, מקרה קלאסי של חוק מרפי.

לא עברה יותר מדקה עד שהמסך החל לרצד בטירוף, מתחלף בין גווני
אוף וויט שונים וחוזר שוב ללבן במהירות פנומנאלית. קפאתי
במקומי ונתתי לסימפוניה להתנגן. כשהיא הגיעה לקרשנדו המסך נעצר
בצבע של ניאון צהוב. האמת היא שזה לא היה חדש לי בכלל. למחשב
הישן שלי, שהחלפתי לפני ככמה שבועות, היתה בעיה. כן, המסך שלו
היה עובר ללא כל אזהרה מוקדמת לצבע ניאון צהוב. חשבתי שזאת
היתה תקלה מחורבנת של מסך מחורבן, תקלה שלא תיקנתי כי קיבלתי
במהרה מחשב חדש עם מסך חדש.

הפעם לא היתה לי ברירה אלא להתמודד עם התקלה. אז עשיתי את הדבר
הכי טבעי בעולם שגבר עושה כשמשהו מתקלקל - נתתי מכה חזקה למסך
שהחזירה אותו למצבו הנורמלי. לחמש שניות. מכה שנייה לא הצליחה
לגרום לשום דבר, אך המכה השלישית הכאיבה לי מאוד ביד.

אם לא בכוח, אז במוח. ניתקתי את המסך מהחשמל ונתתי לו לנוח
דקה. חיברתי אותו. ניאון צהוב. ניתקתי את החיבור שלו למחשב
וחיברתי בחזרה. ניאון צהוב. אפילו אתחלתי את המחשב שעלה מחדש
בצבע...אוכמניות כחול ? לא, ניאון צהוב. לא היה לי כוח להתעסק
עם הבפנוכו של המחשב והיה לי סיפור שרציתי לסיים, אז השלמתי עם
המצב והתאמתי את עיניי לצבע הנוראי.

פתאום שמתי לב שההשתקפות של פניי על רקע חדרי המבולגן היא לא
ההשתקפות היחידה שהיתה על גבי מסך הניאון. לא רחוק מאחורי עמדה
דמות. נבהלתי, אבל העמדתי פנים כאילו שאני ממשיך לכתוב כדי לא
לתת לדמות לראות ששמתי לב אליה. ניסיתי להסתכל על ההשתקפות
ולדלות עליה פרטים אבל לשווא, היא היתה יותר מדי מטושטשת.

ואז היא החלה להתקרב אלי צעד אחר צעד כמו בסרט אימה של
היצ'קוק. דרכתי את כל השרירים והתכוננתי לאקשיון. כשנעמדה ממש
מאחורי, הרימה את ידה, מה שהספיק לי די והותר. בבת אחת זינקתי
עליה כמו פנתר שחור עם ידיים פרוסות מלפניי. פגעתי בה והפלתי
אותה מתחת לגופי ישר למטה.

בניגוד לדמות שגולגולתה השמיעה דפיקה חזקה כשהתנגשה בריצפה,
הנחיתה שלי על שידיה הרכים היתה נעימה ביותר. שידיים רכים ?
הרמתי מיד את ראשי וכמעט שהתחלתי לבכות. מתחתי שכבה לבושה בבגד
גוף מעור אדום עם מחשוף נדיב למדי, לא פחות ולא יותר מאשר
השחקנית אליזבת' הרלי! היא שכבה שם כמו היפיפייה הנרדמת עם
עיניים עצומות, שיערה פזור ב360 מעלות מסביב לראשה, שפתיה
הבשרניות מפריעות לרצף החלל והזמן בחדרי.

שמתי מיד שתי אצבעות על צווארה הענוג, ממש כמו בסרטים, בשביל
לבדוק לה את הדופק. חשבתי שטעיתי במיקום העורק כי לא הרגשתי
כלום. ניסיתי לבדוק במקומות אחרים על צווארה אך לא הצלחתי
להרגיש שום דבר מלבד עורה הרך. כמו כל מעריץ ביי-ווטץ' לשעבר
היה ברור לי שאני צריך לעשות הנשמה מפה לפה לאליזבת' היקרה. לא
היה לי מושג איך, אבל תיארתי לעצמי שזה לא יהיה קשה ושאני אדע
באופן טבעי מה לעשות. פתחתי את פיה, לקחתי נשימה עמוקה, ורכנתי
לעברה.

"אני בסדר, אתה לא צריך להנשים אותי" היא אמרה לפתע שבריר
שנייה לפני ששפתיי נגעו בה, דבר שהפתיע אותי כל כך שהתעלפתי
מרוב בהלה.

כשפתחתי את עיניי כמעט התעלפתי שוב כי הרגשתי את שפתיה של ליז
צמודות אלי בהנשמה מפה לפה. ניצלתי את המצב הנדיר שבו הייתי
והחלקתי לשון פנימה, כאילו מתוך אינסטינקט. ליז מיד ניתקה מגע
ונתנה לי סתירה מצלצלת שגרמה לי לפרוץ בצחוק.

"זה לא מצחיק!" היא צעקה עלי באנגלית צווחנית במבטא הבריטי שלה
וקמה על רגליה. אחרי שנרגעתי קמתי על הרגליים ונעמדתי מולה.
"אז, אאא...אליזבת'...אאא...אפשר לקרוא לך ליז ?"
"כן." היא ענתה בעצבנות ושילבה את ידיה.
"ליז, מה מביא אותך לחדר שלי סתם ככה ביום שישי אחר הצהריים
?"
"נראה לי שאתה יודע את התשובה לשאלה הזאת, מר אידוס."

חשבתי על מה שהיא אמרה לי טוב טוב לפני שעניתי לה, אחרי הכל לא
רציתי להמשיך להשפיל את עצמי. חלום זה לא יכל להיות. הסטירה
שלה כאבה מספיק בשביל להעיר אותי מחלום. מה שבטוח, זה שזאת לא
הייתה אליזבת' הרלי האמיתית. לא יכול להיות שליז הרלי האמיתית
תופיע לה מתוך השום כלום בביתו של צעיר חרמן במדינת ישראל ביום
שישי אחר הצהריים. ליז הרלי האמיתית בוודאי שותה תה אנגלי בחדר
הלבשה באיזה אולפן בהוליווד, צועקת על המאפרת שלה שתעלים את
החצ'קונים מתחת לפודרה.

"כן ?" ליז שאלה בחצי חיוך, מטביעה אותי בים של עיניה הכחולות.
היא היתה כל כך סקסית שבא לי לקפוץ עליה שוב. חזרתי למחשבותיי.
אז אם זאת לא ליז הרלי האמיתית, מי זאת ? אפשרות אחת היתה שזאת
כפילה של ליז שמדען מטורף יצר בשביל להנציח את יופייה לעולמים.
אולי היא אנדרואיד, מכונת סקס שיצאה משליטה ונועדה לציית לכל
פנטזיה מינית. לא, לא יכול להיות, זה גם חומר ממנו עשויים
חלומות. עברתי שוב על חלקי הפאזל. המסך שלי עשה שטויות. ראיתי
דמות משתקפת. זינקתי עליה. הסתבר שזאת אליזבת' הרלי לבושה בבגד
עור צמוד בצבע אדום. צהוב ניאון, השתקפות, ליז הרלי, מכונת
סקס.

"תן לי לתת לך רמז." היא אמרה. לפתע הופיע עליה נחש כאשר היא
סימנה לי להתקרב עם אצבע מידה הימנית, על פניה מבט מזמין שנתן
לי קשה תוך רבע שנייה. התקרבתי לאט לאט בשביל לבצע את מזימותי,
אך היא שפכה עלי כוס מים.

"את השטן!" קראתי בקול רם והצבעתי על ליז מטפטף מים על השטיח.
הנחש נעלם והיא קרצה אלי וחייכה באירוניה מוחלטת חיוך של
מלאך.
"את, או אתה, או מה שזה יהיה, חייב לי כמה הסברים."
"אני יודע," אמר השטן והחל להסתובב בחדר, "למה ליז הרלי."
"אני לא באמת נראה ככה. האמת היא, שאין לי צורה אחת ויחידה. כל
אחד רואה אותי כמו שהוא רוצה לראות אותי. תודות לכנסיה
הנוצרית, נראיתי לאנשים כמו גמד אדום עם שני קרניים זנב
וקלשון. אין לך מושג כמה שנאתי את התדמית הזאת."
"לאחר מאות שנים של סבל ושנאה עצמית, אחד הפרוייקטים הכי
מוצלחים שלי, הוליווד, נשא סוף כל סוף פירות. חוץ מכל הלקוחות
שהוליווד מביאה לגיהנום מדי שנה, היא עושה עלי סרטים. מאז
כשאני מתגלה בפני אנשים הם לא רואים יותר את הגמד האדום, הם
רואים למשל את אל פאצ'ינו. אליזבת' הרלי זה המראה העדכני שלי
למאה העשרים ואחת. שיקי, לא ?"
"וסקסי." הוספתי והשטן צחק צחוק שטני. מעניין אם אליזבת'
האמיתית גם צחקה ככה.

"סתם מתוך סקרנות, אפשר לעשות איתך אהבה ?"
השטן גיחך.
"זה יהיה קצת בעייתי," הוא אמר ופתח ריץ' רץ' באזור הנמוך.
"אם הייתי יודע שיגיע רגע כזה יום אחד, הייתי מארגן לראות את
הזין של בן אפלק ומאט דיימון בסרט 'דוגמה' רק כדי שליצורים
מיתולוגיים יהיו איברי מין."
"היי, מי אמר בכלל שאני כל כך קל להשגה ?"
"בסדר, אני מצטער. יש לי עוד שאלה, מה עם..."
"המסך הצהוב ?" השלים השטן את מילותיי, זה נהיה קצת מפחיד. ליז
התקרבה אלי למרחק נשימה והעבירה את קצות ציפורניה שהיו צבועות
בלק אדום על גבי החזה שלי הלוך חזור.
"אני מנסה לתפוס את תשומת ליבך מזה כמה זמן, אבל אתה פשוט
מתעלם ממני וממשיך לכתוב את הסיפורים המוזרים שלך."
"וואוו, רגע, רק שנייה." התרחקתי צעד אחורה.
"לא זכור לי ששמתי הודעת 'למכירה' בידיעות אחרונות על נשמה שנת
80' במצב מעולה. אני ממש לא מעוניין למכור אותה, אז למרות
שלבשת צורה שבהחלט עלולה לגרום לי למכור את האמא שלי, מהנשמה
אתה יכול לשכוח."
"תירגע! אף אחד לא דיבר כאן על קניית נשמות. חוץ מזה, זה יהיה
קצת צפוי, לא ?"
"אבל זה מה שהשטן עושה כשהוא מתגלה בפני אנשים. הוא קונה את
נשמותיהם."
"בדרך כלל, אבל לא אצלך."
"מה זאת אומרת ?"
"תשמע, אני גולש הרבה באינטרנט, ואני מת על הבמה החדשה. יש שם
כל כך הרבה סקס ואלימות. אבל הכי חשוב, יש שם סיפורים עלי!
מרגש אותי כל פעם מחדש לקרוא אותם."
"ואיך כל זה קשור אלי ?"

השטן התקרב שוב ולחש לי באוזן בתון רומנטי "אני רוצה שתכתוב
עלי סיפור".
"לכל אחד בבמה יש סיפור עלי ורק לך אין. זה לא שאני לא אוהב את
הסיפורים שלך, להיפך, אני מת עליהם. זאת הבעיה. מזה הרבה זמן
אני מנסה לתת לך השראה כדי שתכתוב עלי, משהו שלא עשית למרות כל
המאמצים שלי. קילקלתי לך את האוטו, גייסתי אותך לצבא, הדבקדתי
אותך במחלות, עשיתי פיגועים, ופשוט לא הבנת. אז חשבתי שאולי
רמז דק יותר יגלגל את הדמיון שלך, וככה שיניתי מתי שבא לי את
מסך המחשב שלך לניאון צהוב."
"אבל זה די טיפשי. אם היית משנה את המסך לצבע דם אדום מיד
הייתי חושב עלייך."
"חמוד, אתה עדיין לא מבין. אני לא רוצה שהסיפור שלך יהיה צפוי!
אתה הרי לא רוצה לכתוב סיפורים צפויים. אז השתמשתי בניאון
צהוב. זה מספיק קרוב לאדום, וצבע מזעזע שבהחלט אמור לתת לך
השראה. אבל לא, אתה התעלמת לך, המשכת לכתוב כרגיל, ואפילו
החלפת מחשב. איך אתה חושב שזה גרם לי להרגיש ?"

דמעות החלו לזלוג מעיניה של ליז. לקחתי אותה בזרועותיי וחיבקתי
אותה חזק חזק.
"אל תבכי, אאאה, תבכה, מה שזה יהיה, הכל יהיה בסדר."
התיישבתי ליד המחשב ופתחתי מסמך חדש.
"הנה, אני כותב עליך."

מבטו של השטן בדמות ליז הרלי נהייה מאושר מבעד לדמעות שנצצו
כשקרני שמש פגעו בהן. היא באה אלי ונישקה אותי נשיקה חמה על
הלחי, ואז פשוט נעלמה בחזרה אל תוך הכלום. מי היה מאמין שהשטן
יתחפש לליז הרלי רק בשביל להופיע בסיפור שלי. מעניין מה אלוהים
מוכן לעשות.