"הלילה והיום לא קיימים באמת." אמרה לי מלכתי המשוחה בזית,
ואני הפניתי לה מבט שואל והיא הסבירה:
"לפני שלושה חודשים חבר שלי נפרד ממני. נפגשנו בצהריים,
לארוחה, ואז הוא ירה בי את העופרת שלו. כשהדמעות החלו לזלוג
לי, הוא ברח משם כאילו צלף סורי סימן אותו על הכוונת שלו. עוד
הצלחתי לראות כתם לא ברור פותח את דלת המסעדה בחריקה וטורק
אותה בחוזקה מעבר למסך מי-המלח. עצמתי את עיניי לשניה וכשפקחתי
אותן שוב, היה זה לילה ונר דלק על השולחן. המלצר בא ושאל אם
אני רוצה להזמין משהו. יצאתי מן הדלת, ללא תשובה, אל תוך
החשיכה.
הלילה הזה נמשך חודש. לא ישנתי, לא אכלתי, רק לילה ארוך אחד
ומייסר. הזלתי את הכינרת וקינחתי ביער-גשם שלם, עד שהלילה עבר
והמסוקים חזרו והשמש עלתה שוב. והנה, שלושה חודשים אחר-כך אני
פה, והשמש לא מפסיקה לזרוח, מלבד לפעמים, כשאני רואה אותו
ברחוב, ואז הלילה חוזר."
הסתכלתי עליה. אור הבוקר הצח זרח בעיניה ונצץ בפניה ומבטה
המוזר בלבל אותי כל כך שפלטתי, "ואיזה חלק ביום בא כשאת רואה
אותי?"
היא הסתכלה עמוק לתוך עיניי. "בוקר." היא אמרה, ואני חייכתי,
ליבי דפק מהר יותר. התקרבתי אליה. הסתכלתי על שפתיה המלאות,
וקירבתי את שפתיי לשלה. שפתיה נפתחו, כאילו לנשיקה.
"בוקר קריר כזה," היא אמרה, ואני קפאתי באוויר, סנטימטר מפניה,
מסתכל על שפתיה הוגות את המילים, "בו הנודניק שניסה להלהיט
אותי בלילה הקפוא, עוזב סוף סוף והולך ממני."
הירח עלה, ואני קמתי מן הספסל והלכתי, עוזב שם את מלכת הקרח
למות בודדה.