אני פותח עיניים. החדר עדיין חשוך. פותח ת'חלון, גם שם לא
רואים כלום. השעון מראה שלוש בבוקר. אפילו פנס הרחוב מול החלון
שלי מסרב לתת לי תאורה.
אני מדליק סיגריה. ניצוץ קצר של להבה. עדיין אותה מצית שהיא
קנתה לי לפני יותר משנה, ונקודה קטנה, כתומה, שנשארת לרצד
בחושך. אני שואף עשן, אבל אין לו ריח של עשן, זה כל הזמן מריח
כמו הבושם שלה, אני כבר לא זוכר איך מריח נובלס. אני מוציא
אותו החוצה. לא במכה, לאט לאט, במין ענן כחול אפור. שוב
העיניים האלה שלה מסתכלות עלי מבפנים.
אני יורד למטה, פותח ת'ארון, מוציא כוס, ממלא ג'ק. במקפיא שוב
אין קרח. שני שלוקים והכוס ריקה. עכשיו צריך להגיע החום הזה
בחזה ובוורידים. הנה זה בא. לא. שוב שאריות אותו החום שהיא
היתה משאירה בי אחרי כל פגישה איתה, אחרי כל פעם שהיינו עושים
אהבה.
מדליק את המסך. כמה הודעות מסתם אנשים. שום דבר ממנה. אני
עדיין לא מבין למה אני כל כך רוצה לדבר איתה, גם אם אין לי מה
להגיד לה. אולי זו עדיין תקווה לשמוע אותה אומרת: "אני אוהבת
אותך". עכשיו היא כבר אוהבת מישהו אחר.
אני מדליק עוד אחת. אותו ניצוץ, אותה נקודה כתומה קטנה. אותה
החריטה על המצית, "אוהבת תמיד..." שקר...