טוב, אז זה התחיל ככה: כמו בכל יום שישי יצאתי עם החבר'ה לאחד
ממועדוני הקיבוצים. אתם יודעים איך זה: בירות, חבר'ה מוכרים,
אווירה לא מלחיצה. בקיצור, הרגשה של בית.
אני לא בררנית במיוחד אבל אתם יודעים איך זה, שלכל בחורה יש את
הבחור האידיאלי שהיא רוצה (גבוה, שער כהה, עיניים כחולות, בנוי
טוב וחיוך מדהים).
אז כמו תמיד פיזזתי לי עם החברות ברחבה שהייתה אפופת עשן עם
הרבה חברה מזיעים ועם כל מיני נודניקים שלא מוכנים לקבל את
המילה "לא" כ-לא!
פתאום בזווית העין קלטתי מישהו חריג. הוא נשען על אחד העמודים
ודיבר עם חבר שלו. במין נונשלנטיות העברתי את עצמי ואת חברותיי
לרדיוס שלו והמשכתי לפזז כאילו כלום לא קרה. חברתי הטובה
"אישרה" אותו ישר; איך לא - הוא פשוט התאים לכל הסעיפים
שפירטתי קודם.
היא אמרה לי: יאללה, לכי על זה, לא מוצאים הרבה כאלה, הסתובבה
ונעלמה. לאחר שהבנתי שאני עומדת לבד באמצע הרחבה ושהדבר ההורס
הזה עומד מטר לידי החלטתי לקחת את הצ'אנס.
טפחתי בעדינות על כתפו וברגע שהוא הסתובב דפקתי חיוך מיליון
דולר והכרתי לו את עצמי, ות'אמת באותו ערב נראיתי טוב אז לא
התפלאתי שהוא חייך בחזרה ואמר: אני רועי (שם בדוי), נעים מאוד.
מאז לא ראיתי מסביב כלום, החבר שלו (שאת האמת? לא כל כך היה
אכפת לי ממנו) התאדה, המוזיקה והעשן התמזגו ונשארתי מולו עם
חיוך דבילי ומיד פצחנו בשיחה.
גיליתי ששנינו משוחררים טריים שמתענים בקורס פסיכומטרי, מכירים
כמה חבר'ה משותפים מהצבא, ובקיצור - מה עוד צריך.
ככה העברנו את הערב בריקוד אחד על אחד ובתחקיר קצר אך מעמיק זה
אודות זו. טוב, אני אהיה כנה אתכם - באותו ערב הצלחתי לגלות
שעל הבטן שלו אפשר לעשות כמה וכמה מהלכים בדמקה והחזה שלו יכול
למלא חזייה שלא תבייש אף בחורה...
כשהגיע סוף הערב (איך לא), הוא ביקש את מספר הטלפון. בחיוך
מובך אך מלא סיפוק מסרתי לו את המידע.
יומיים אחרי זה הוא התקשר. ניהלנו שיחה די ארוכה אך אני מוכרחה
להגיד די מעניינת ומצחיקה, ולמרות זאת כבר פה התחלתי להריח
שמשהו פה מסריח אבל כולי הייתי בסרט שמצאתי איזה דודי בלסר וכל
הסימנים המחשידים התפוגגו בן רגע.
יומיים אחרי זה יצאנו לאיזה פאב... הוא הגיע בבגדי מותגים, שער
מסודר, מריח מעולה, כל זה כמובן גרם לי לשכוח שהוא איחר באיזה
20 דקות.
הדייט נמשך איזה שעתיים וחצי ובזמן הזה הצלחתי להבין שהוא ילד
מפונק (ובאמת שהתבטאתי בעדינות), הבן הקטן של אימא ואבא שבמקרה
גרושים ומפנקים את הזאטוט ברכבים ובטיולים לחו"ל (ככה זה, כסף
קונה הכל).
כשתמו השעתיים וחצי והגיע החשבון משום מה הרעיון שצריך לשלם על
הבחורה בדייט הראשון לא חלחל לראשו הקט, למרות שלפי חשבון הבנק
שלו הוא היה יכול לקנות לא רק את כל הפאב אלא את כל הרחוב.
ומה אתם חושבים? אפילו זה לא הדליק לי נורה אדומה... הבן הקטן
של אמא ואבא (שבמקרה) גרושים ומפנקים את הזאטוט ברכבים
ובטיולים לחו"ל... הרגש הפמיניסטי שלי התגבר על החמישים שקלים
והמשכנו לאוטו, שם הוא הדביק לי נשיקה שאני מוכרחה להגיד לא
הייתה מהסרטים אבל הסתפקתי בזה.
באותו סגנון עבר הדייט השני. עד אותו הרגע כבר הספקתי לגלות
שקשר רציני לא היה לו ממש והחברה היחידה שהייתה לו החזיקה מעמד
חודשיים... אז עוד לא הספיקו לי הרמזים לגלות למה היא נעלמה כל
כך מהר והשאירה גברבר הורס שכזה לטובת שאר המין הנשי! אז את
הפגישה השלישית החלטתי לעשות אצלו ולהביא סרט (מי שלא יודע סרט
זה שם קוד לזיון או למשהו בדרך). אל תחשבו שאני קלה להשגה או
משהו, פשוט כנראה בתת מודע התחלתי להבין שאם אני אכיר אותו
לעומק (דייט 5-7) אני כבר לא כל כך ארצה שהוא יכיר אותי לעומק
- אם הבנתם למה התכוונתי.
כן, הוא גר בבית ענק, שלהגיד לכם את האמת? פחדתי לא רק לגעת שם
בדברים אלא גם לדרוך.
אט אט עליתי לחדר שלו שהיה נראה ילדותי ואינפנטילי למדי וכדי
להמחיש את זה יותר הוא נעמד ליד אחד המדפים והוריד ממנו חזירון
מחרסינה, אתם יודעים, כמו של הילדים הקטנים ששמים בהם מטבעות
ולבסוף שוברים, והחל בשיא הרצינות לנהל איתי שיחה על החזירון
ועל כמות המטבעות שיש לו. עכשיו ברצינות, אולי משהו דפוק איתי,
אבל מה יש לך לענות לבן אדם שמדבר איתך על פאקינג חזיר
מחרסינה? איכשהו העברתי נושא כי מי יודע, אולי באמת זה איזה
אייטם חדש שעוד לא הגיע לפריפריה.
אז להגיד לכם שבמהלך הסרט היו טאצ'ינג - רחוק מאוד, אבל כנראה
ששנינו לא היינו מרוצים מזה והמשכנו לסרט הבא שהיה בכבלים,
משהו עם הרבה פיצוצים ויריות. כנראה זה הפחיד קצת את הילד והוא
החליט לחבק אותי. אני לא בזבזתי זמן והמשכתי בשאלות תחקיר על
האקסיות ועל העבר המיני (שהתברר כמאוד מועט), אבל בכל פעם
שהגעתי לשאלה עסיסית, ואני נשבעת לכם בעיניים הכחולות שלי, הוא
היה מתחמק מתשובה בזה שהיה משמיע קולות ירי ופיצוץ עם הפסקול
של הסרט, ממש כמו ילד בן חמש.
אני, לעומתו, רציתי אקשן אחר. הפשוש הבין אבל שום דבר מעניין
לא יצא מאותו הערב.
אחרי אותו הערב כבר לא הייתי צריכה נורה אדומה כי זיקוקי יום
העצמאות היו קטנים לעומת המידע שצברתי... אבל החלטתי לתת לחתיך
שלי עוד צ'אנס כי מה לעשות, לא כל יום מוצאים דודי בלסר קטן
ופנוי (מעניין למה).
כמה ימים אחרי זה הגיע רועי אליי. כמובן שהוא הסתבך בדרך - כי
מה לעשות, הוא לא רגיל לשכונות רגילות עם בניינים...
התחלנו לראות סרט שהיה רחוק מאוד מלקבל מועמדות לאוסקר ומפה
לשם השעמום עשה את שלו. להפתעתי ההתחלה לא הייתה רעה בכלל וכבר
התחלתי לחשוב שמי יודע, אולי נראה זיקוקים, אבל מפה הכל רק הלך
והסתבך. כדי להרגיע קצת את הזאטוט החלטתי לערוך בדיקה על גופו
החטוב שהיה חלק לגמרי והקוביות שלו היו משורטטות אחת אחת. לא
אספר לכם מה בדיוק עשיתי אבל לפי החיוך שלו היה אפשר לדעת הוא
ממש לא סובל. כדי לגמול לי על הפינוק הקט ארז רועי את כל כוחו
והחל במשימה, אך דקות ספורות אחרי הרגשתי מפלי רוק על צווארי
והפטמות שלי הרגישו כמו כפתורי טרנזיסטור מ-1967. אז זהו,
חבר'ה, פה נשברתי והבנתי ששום זיקוקים אני לא אראה.
רמזתי לו שכבר מאוחר, שמתי חולצה וליוויתי אותו לדלת. ימים
ספורים אחרי זה פוטר רועי מתפקידו בהודעה (כן, אני יודעת שזה
מגעיל), וכאן למדתי את הלקח - לא לשפוט ספר על פי כריכתו ושלא
כל דודי בלסר שווה את הזמן היקר שלכם.
אל תתייאשו, חבר'ה, ותמשיכו לחפש.