שוב אני מוצאת עצמי עומדת על אדן החלון
מתבוננת לכל כיווני משוב או זוויות לאפשרות
אין לי אהבה
יש לי בקושי שקיק של אמון
חצי מטבע תקווה
והרבה חומות שאיכשהו תמיד מצליחות לעקוף אותי
ולהעמד מלפניי שנייה לפני
שאני נחלצת לידי הביטחון
מאותה התהום
של הפחד
מה אני עושה אחר כך?
מתחילה לחפש מה?
את מי?
עצמי?
איך אני נראית
איפה זה עומד
והאם יש לגבול זמן שהוא לפני הסיום
להינות מפרחי צמחתי
כל השאלות האלו נגמרות בסימן
לא הסימן שבחרתי
הסימן שברחתי מפניו
חשוך מידיעתי
ואין לי נקודה אחת בקושי
לקחת ולרוץ איתה לאיזשהו ריגוש שיחזיר אותי למסלול
שיוריד אותי לרצפה
ואני עדיין ארגיש באוויר, מרחפת
שיחבק אותי וייצמד אליי לנשק לחום
וידע אותי לתחושה
שאני לא בודדה
אני נעטפת
ורק פעם אחת ירשה לי להתעלם מהעובדה
שאני יודעת שזו אני שצריכה להתחיל לשתף פעולה
עם הרצון.