יצא שהפעם הראשונה בה פגשה דליה את משפחתי הייתה באזכרה לסבתא.
אני חושד כי היא תכננה שכך יהיה. ארוחת ערב עם ההורים הצטיירה
כדבר פשוט מדי בעיניה. עיניה היו כחולות ועמוקות. יצאנו ביחד
כבר שבעה חודשים, פגשתי כבר את הוריה (פגישה שעברה ללא תקלות
מיוחדות) אולם עד לאזכרה היא הצליחה להתחמק מהתייצבות למפשט
בפני בני משפחתי. אימא, כמובן, ראתה את הדברים בצורה קצת שונה.
עוד לפני שפלטתי שאני יוצא עם מישהי היא כבר רצתה לפגוש אותה,
לדעת במה עוסקים הוריה, במה היא עוסקת, מה עשתה בצבא ואיזה צבע
גרביים היא מעדיפה (אדום). לאימא שלי יש טכניקה משוכללת של
נדנודים, אבל עם השנים שיפרתי את ההתנגדות עד לרמה שלמעשה לא
מצריכה ממני לעשות דבר. היא תפגוש את דליה בזמן המתאים במקום
המתאים. יש מי שיגיד שהאזכרה של סבתא בהר המנוחות זה רחוק
מלהיות הזמן המתאים והמקום המתאים אולם דליה אמרה שחשוב לה
להיות באזכרה. בשלב הזה של היחסים כבר ויתרתי על הניסיונות
להבין אותה. הייתי עייף כאשר הנושא עלה ופחדתי להעלות אותו
שוב. הפנמתי שדליה תבוא לאזכרה, ניסתי לשכנע את עצמי שנכחותה
לא תוסיף לקושי של האירוע הביזארי הזה, אולי אפילו תקל.
דליה ישנה אצלי בלילה שלפני האזכרה אבל בבוקר היה לה שיעור.
אספתי אותה מן האוניברסיטה. היא נכנסה למכונית ולא אמרה מילה,
רק נשקה לי על שפתיי נשיקה עדינה במיוחד, נטולת לשון ועמוסת
אהבה. אחר כך התיישבה בחן וחגרה את חגורת הבטיחות. היא לבשה
שמלה שחורה שהותאמה למעמד. אני לבשתי טרנינג וטי-שירט. היא
חייכה אלי ואני חייכתי אליה. הנסיעה לבית הורי הייתה השתיקה
הארוכה ביותר שלנו שלא הובילה למין.
בבית כבר התקבצו כמה קרובי משפחה, אם כי הנוכחות הייתה חלקית
מכיוון שכבר חלפו כמה שנים. הצגתי את דליה והיא הותירה רושם
חיובי. היא התבוננה עמוקות בתמונות של סבתא שהיו שפוזרו בסלון
ולא אכלה מן הכיבוד הקל. אני אכלתי.
אחר כך התכוננו לנסיעה לבית הקברות. אבא התקשר מהדרך ואמר שהוא
כבר לקח את סבא. נסעתי עם דליה ודודה רוחמה. רוחמה דיברה עם
דליה על ילדותה, על הבריחה לארץ ישראל לבד בגיל 12, על קרובי
המשפחה שנותרו מאחור וגם קצת על סבתא שהייתה באמת אישה נפלאה
ונדירה. דליה הייתה נפלאה, התעניינה בכנות, דיברה ברכות שקטה.
היה לי חבל שהנסיעה להר המנוחות לא הייתה ארוכה יותר. דודה
רוחמה מעולם לא דיברה בפתיחות כזאת על העבר.
רחבת החנייה בה קבענו להיפגש הייתה עמוסה מהצפוי. כנראה נקבעו
לאותה השעה עוד מספר אזכרות והייתה גם הלוויה גדולה של אישה
צעירה שנהרגה בפיגוע הירי של ליל אמש. לאחר כמה דקות מצאנו את
כל המכוניות שלנו והתחלנו לנסוע בירידה המפותלת לעבר החלקה של
סבתא.
יצאנו מהמכונית והתחלנו ללכת לעבר הקבר של סבתא. דודה רוחמה
הולכת בקצב טוב יחסית לגילה המתקדם, אבל סבא נמצא במצב קשה
יותר. ההליכה קשה לו ואבא תומך בו מהצד. מדי פעם הוא עוצר
ומביאים לו קצת מים לשתות. את המרחק לקבר אני יכול לעשות בדקה
אולם חלפו כבר חמש דקות ואנו עדיין היינו רחוקים. בדרך עברנו
ליד אישה אשר ניסתה להניח פרח על קבר שבנוי בקומות. דליה ניסתה
לעזור לה ואני הרגשתי צורך באוויר צח יותר, למרות שהיינו
בחוץ. התקדמתי לעבר גדר החלקה והתבוננתי בהרי ירושלים בתקווה
לראות משהו פלאי. הרגשתי את זרועה של דליה תומכת בי. התבוננתי
בה, היא לבשה חיוך של תמיכה ועצב ורציתי מאוד לנשק אותה על
המצח אבל חשתי שזה לא מתאים.
ככל שהתקרבנו אל הקבר היה קשה יותר להוליך את סבא. המרווחים
בין הקברים צרים מאוד ולא היה מספיק מקום למישהו שיעמוד לידו.
אבא נאלץ לתמוך בו מאחורה ולעזור לו ללכת מבלי לדרוך על
הקברים. היה גם מעט מן הברכה באיטיות הזו: ליד הקבר של סבתא
הסתיימה אזכרה אחרת. בדאגה הסתכלתי בהם בתקווה שיסיימו את
עניינם ויחלו לעשות את דרכם חזרה. אולי הם הבחינו בנו, בכל
מקרה, הם הלכו משם בקצב די מהיר, בוחרים נתיב שלא יתנגש עם
סבא.
לבסוף הגענו לקבר, אימא הניחה פרחים ופינתה מקום לסבא מול
הקבר. הוא הגיע, ביקש עוד מים, הביט בקבר והניע את שפתיו
ללחישה שלא יכולתי לשמוע. אבא אמר קדיש ודודה רוחמה נתנה הספד
קטן ויפה. אחר כך הגיע תורי לדבר, ספרתי על כך שהיא תמיד שמרה
על שמחת חיים, גם ברגעיה האחרונים. ועל זה שתמיד נתנה מעצמה
למען הזולת וליבה היה פתוח לכל אדם. ואיך שאני עדיין חושב עליה
כל יום ולא מצליח לקלוט לעולם לא אראה אותה עוד.
אחר כך הייתה שתיקה ודליה ליטפה את כתפי. אז סבא אמר שלרגע כל
הקברים נראו לו כמו כיסאות. זה היה האות למסע חזרה למכוניות,
סבא הציב לנו את אותם קשיים, דליה רצה למכונית להביא עוד בקבוק
מים. כשסבא התקרב לאוטו של אבא הוא מעד והיא הייתה שם כדי
לתפוס אותו. אחרי שהוא הוכנס פנימה בבטחה דליה הלכה הצידה
להתבונן בנוף. ראיתי את הרוח משחק בשערה ופתאום ידעתי שזאת
היא. היא צריכה להיות האימא לילדי, לאורך כל חיי לא אראה מישהי
יפה יותר ,אדבר עם מישהי נחמדה יותר. ראיתי שלהזדקן איתה היה
תענוג, גם כשתתמלא בקמטים וזיכרונה יתמלא בסדקים. הבנתי שגם
אני יכול להיות מאושר.
אחרי שבוע נפרדנו. הלכתי לסבא להביא לו מרק חם. התבוננתי בו
אוכל באיטיות. לפתע נעצר ושאל אותי "מה קרה"? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.