אני עייף, כל כך עייף.

מתקדם אלייך במורד הרחוב, קר בתל אביב, קר כמו בירושלים.

את שם, קטנה וחמודה, מחכה לי בצד השני של הכביש.

"היי מתוק", קולך עולז, לא פתייני. אין מיסתורין יותר בינינו,
שני ילדים שמשחקים בזיונים, זה הכל.

אבל את עדיין אוהבת אותי.

שנה וחצי אחרי, ואת עדיין אוהבת אותי.

הו, היו אחרות, הרבה אחרות, ועל כולן סיפרתי לך. אבל תמיד
הייתי שם בשבילי, ואני תמיד הייתי שם בשבילך.

ישבנו, התלטפנו קלות, רציתי לשכוח מהכל, לשתוק, להעביר נושא.

המון נשיקות במצח, המון לטיפות כתף, ברור שהבנת שמשהו כאו
מסריח.

"יש לך מישהי, נכון?"

"כן".

"אתה אוהב אותה?"

"כן".

אז שאלת שאלות, והקול שלך רעד, ואני מנסה לנחם, אבל מרגיש כמו
חרא קטן.

"זה החיים שלך, אתה יודע, אז זה לא כאילו אנחנו ביחד או
משהו".

וזה שקר מתוק, שכל כך רצינו להאמין בו שנינו. אבל את, בכל זאת
העיניים שלך לחות.

ישבנו שם מחובקים, ואני נישקתי לה את האף, כמו פעם, נזהר שלא
להעלות באוב תשוקות ישנות, נלחם ברצון ל"פעם אחרונה ודי".

המלצרית חייכה אלינו ושאלה כמה זמן אנחנו ביחד, היא אמרה
שאנחנו הזוג הכי מתוק שהיא ראתה.

צחקנו.

על החשבון, במקום סמיילי, היא כתבה: "תודה על התקווה".  

הרגשתי ציני אפילו יותר מבדרך כלל.

ליוותי אותה לתחנה וצפיתי בה רצה לאוטובוס.

פרידות, יש בן כאב.

אבל לפחות עכשיו, אני יודע שזה אמיתי, לפחות מצדי.