הוא לבש את בגדיו המעלים אבק היישר מארון הקבורה שלו, שם רמס
את שארית דמותו מתקופת עברו הבלתי נשכח.
עלה על סוסו השחור הזקן והצולע, רכב אל מצולות המוסיקה הקודרת,
הגניב מבטו אליה, בהה מספר שניות והחל מפזז את המוסיקה שלו
במין חיזור אצילי ושקט.
מחפש אחריה, היא נעלמת, ושולח ידו לעבר דמותה הכמהה למים
טהורים וצלולים ממי המעיינות הנובעים.
מבטה חדר ותקע בו פגיון אש, צמרר גופו בשנייה, נשיקה שלחה לו
ומכתב תודה... הוא העניק לה את המים שדרשה...
וכעת הוא בחדרו, שוכב לו שם... ליד ארון הקבורה שלו המעלה אבק
ושיירי בדלים. סוסו הצולע נם בפינה, נוהם לעבר אדונו...
הוא שוכב בחדרו, מבטו בוהה בחור בתקרה, אולי היא שם...
תולעי העבר מתחילות לנוע שם... שם במעמקי לבו... הוא בוהה בחור
התקרה בנחת, אולי היא תצוץ בשבילו.
אך היא לא מגיעה, גם כעבור יומיים. הוא נכנע לתולעי נפשו, היא
שם מצאה לה מישהו לדרוש את מעיינות לבו... היא אני, העוברת
ושבה, לקטוף לבבות אוהבים, לא מרצוני אני קוראת אליך, זהו הטבע
שלי...
אני הנסיכה בעלת עיני האהבה המטעות לבבות בחורים אוהבים.
אני היא בעלת הגלימה השחורה סביב צווארי... הבן, זהו הטבע
שלי...
את מעיינות לבך דרשתי ואת גלימתי השחורה הנחתי למען אשליה
רגעית של פחד... שאולי לבך יהיה טמא...
אל תבכה שם בחדרך העלוב, אל תקרא ללבך לשוב... תן את האבדה
מרצון, הנח לה ללכת... תקל על עצמך לברוח, אל תפחד מהאובדן...
האכל סוסך הצולע... הקדש מבטך למי שקיים... אני נעלמתי.