היא פשוט שכבה שם, שוטטת דם. כל מכונית חלפה על פניה והתעלמה
כאילו כלל לא הייתה שם.
חיים שלמים נגזלו ממנה בבת אחת. אך איש מעולם לא עצר להביט בה
ולתהות... למה? יש כל כך הרבה שאלות בעולם שאין לנו תשובות
להן. המצב הולך ומדרדר. המלחמה התמידית הזאת בינינו לבין
עצמנו...
הורגים. רוצחים. פוגעים. שוברים. ואת מי? את היקרים שלנו.
אלה שצריכים לאהוב אותנו, אהבה ללא תנאים, להבין, לעזור - הם
אלה שפוגעים בנו יותר מכל. בידם נמצא הכוח לרסק אותנו והם לא
מהססים להשתמש בו. אולי במודע. אולי לא. זה משנה?
עוד שאלה בלי תשובה.
הלב האנושי הפך מלב חם ואוהב ללב קר וחסר רגשות. אדם עם לב
עשוי אבן. זה רק מה שמוצאים היום בשוק הבשר האנושי שאנו נוהגים
לכנותו - עולם.
פעם אם היו רואים אותה שוכבת כך לבדה על הכביש, חסרת אונים בין
שלוליות דמה, היו עוצרים. חושבים שניה, מנסים לעזור אפילו.
היום כשרואים אותה כך פוסחים על ידה כאילו כלום לא הייתה. רק
אוויר. לפעמים אפילו דורכים עליה בלי לשים לב.
אנשים בוחרים להתעלם. מכל דבר. רק רוצים לקבל אך אינם אוהבים
לתת. יודעים רק חומריות בחייהם. ולאן נעלמה האהבה? החמלה
האנושית? אין כבר תקווה. אין רחמים. אין במה להאמין.
מה עם ההוא שיושב שם למעלה? אל רחום וחנון... רואה את עמו
שלו, העם הנבחר, בוחר באבדון. זה בעצם מה שקורה פה. אנחנו
חיים, אבל רק מבחוץ. מבפנים כבר מתים. כבר התייאשנו ממירוץ
החיים הזה. ממש זומבי. מה שנותר זה רק לברוח. מהמציאות...
בורחים לצבעים, למילים, שותים, חולמים, מעשנים, מתים. רק לא
מסתכלים למציאות בעיניים. בוחרים למות במקום לחיות. רוצחים את
הנפש.
פעם היה מושג שנקרא תמימות. היום האהבה נפטרה. התמימות נעלמה.
הלכה לעולמה. בין כולנו. אין כבר כלום. הלב שלנו ריק. העולם
הזה ריק.
לפעמים אני מרגישה שאני חיה בתוך סרט ובא לי לצעוק קאט!
כי אני לא אוהבת את הסצינה המצולמת אך הבמאי, הוא שבמרומים,
מתעלם, כאילו לא שומע, כאילו לא רואה, ואנשים בוכים, מתפללים,
מתחננים ותוהים בינם לבין עצמם, האם קיים הוא כלל?
אם כן איפה הוא? האם נרדם? לאן נעלם? הייתכן כי שכח אותנו?
היינו ילדים רעים... אך איפה הרחמים? הסליחה? הכפרה? מה כבר
צריך לקרות כדי לעורר אותו משנתו?
שישה מיליון יהודים בעבר, שישה מיליון פיגועים בהווה, ואיפה
הסוף?!
הייתכן שהיינו עד כדי כך אטומים וברחנו כל כך מהמציאות עד כי
המצאנו את דמותו? האם זוהי רק עוד דרך מטופשת שלנו לברוח?
להאמין בלא קיים? ככה שיש את מי להאשים. באמת ובתמים חשבנו
שאנו חפים מפשע. היינו תמימים לקוות שמישהו יעזור. אבל אף אחד
לא עוזר. ננטשנו. יתומים. הכל שטויות.
כל כך הרבה סימני שאלה מקיפים אותה, שאלות ללא מענה, שאלות
אליו, שאלו עליו... אני רוצה לדעת. הכל מבולבל. שום דבר לא
ברור. קר לי. אני לבד. מוקפת אנשים ועדיין בודדה.
אני תוהה אם פעם היו הדברים שונים... או אולי יהיו הם בעתיד,
פשוטים? אולי יהיו תשובות? אולי. אבל איך אדע? לא תדעי! תמשיכי
לחיות. אני מדברת לעצמי כאילו יש ישות נוספת לידי. אבל רק אני
כאן. בחדר. שותקת. מקשיבה לצלילים החודרים וכותבת. היד כותבת
מעצמה, כאילו יש לה מוח משלה. המילים יוצאות מתוכי כאילו הן
כבר כתובות בפנים. כאילו מישהו מדקלם אותן.
כולם נרדמו. הקב"ה, הטוב, האהבה, החיים... ורק אני לא מצליחה
להרדם. כל כך רוצה לישון ופשוט לא נרדמת.
אני כל כך עייפה...

את כל זה כתבתי לפני כמה שנים, איזה יום אחד, בתקופה שהייתי
ממש בדכאון מהחיים... ההיא מהשורה הראשונה - מדובר בחתולת
רחוב... הלכתי ברחוב וראיתי חתולה מתה ופשוט התחלתי לכתוב...
אלה שטענו שאני משוגעת כנראה צדקו... :)