שתיים עשרה שנים, שתיים עשרה שנים של -

למידה,

אכזבה,

הצלחה,

כישלון,

חברות,

בדידות,

תמימות,

התבגרות,

אהבה,

כעס,

בריחה,

כניעה,

התפרקות,

התגברות,

התעצבות של זהות במשבר

ומחשבות אינסופיות...

כל אלה תמו להם, התפוצצו אתמול כשקיות המים שנזרקו מגג הבניין
הגבוה ביותר, וחצוצרות המבשרות את הסוף השמיעו קולן בצופרי
המכוניות שלנו.

רק הזכרונות ישארו, עמומים, וגם הם אט אט ישטפו להם כגלים
ששטפו את החוף בים אליו נסענו, להטביע את הנטל הזה שסחבנו
עלינו שתיים עשרה שנים.

מכאן ואילך דלתות הילדות נסגרות עלינו, גם הנעורים נפרדים
מאיתנו - אין כבר דרך חזרה.

הסוף המיוחל בסופו של דבר הגיע...
ואיתו נשארה צביטה קטנה, שתמשיך ותכאיב מדי פעם, בפרצי
נוסטלגיה או זכרונות העבר שיצוצו מבלי להודיע...

דרך חדשה נפרשת לפנינו, לא ידועה, מסקרנת ומסתורית...

התחלה חדשה, של חיים חדשים שיש להתרגל אליהם מחדש, ליצור אותם
בעצמנו ולקחת את האחריות על כך.

וזהו, כאן זה נגמר.