אין הטוב עומד לו לבדו, הרע עומד מנגדו, פעם זה מבקר ופעם זה.
מדי פעם מתבלבלים הם, עוטים ערפל זה על פניו של זה או לובשים
על עצמם דמות האחר.
ואנחנו - צריכים לקבל את שניהם, אל לנו להתעלם מאחד, שכן אין
השני זכאי לקיומו,
אם לא האחד המעניק לו את משמעותו הרבה.

דמעות שותפות הן לצחוק ולבכי
והיד יכולה לתת כאב ועם זאת לתת אהבה.
הצער והאכזבה, אין הם אלא כאורבים סמויים לאושר.
והעצבות, שכנה היא לשמחה ולגיל.

לא הייתה דעתנו מבינה פשר אושרו של אדם
אם עדיין לא גילתה היא מהם כאב וייסורים.
ואין אדם היה זוכה לחייך אם לא היה מרגיש את מליחות הדמעה.

חיינו, וכן אנו שאיננו נבדלים מכל זאת, טומנים בחובם זה לצד זה
את הטוב ואת הרע.
אנחנו, המונעים על ידיהם, מכירים בהם היטב, גם אם מדי פעם
חלקנו מתכחשים לאחד, ובעזרתם פועל כל יצרנו.
והחיים, מעצם טבעם, קשורים בקשר אחד עם המוות, ומייצגים את
המהות האמביוולנטית של האנושות.