בזמן האחרון אני רואה אותו בחלומות.
בא והולך, חוזר ונעלם. מסתכל עלי שוכבת שם בעיניים פקוחות מתחת
לסדינים הדקים של בית החולים, עם פסים דקים של בדים לבנים
מוכתמים באדום כהה על פרקי הידיים.
אני רואה אותו, אבל לא יכולה לדבר. אולי לא רוצה לדבר, לא רוצה
לשמוע את צליל הקול המקולל שלי. הוא עומד ומסתכל עלי בעיניים
חלולות, לא מדבר, לא בוכה, רק מסתכל, ואני חושבת שאם הוא היה
שואל אותי למה, הייתי אומרת לו שזה מה שאני רוצה. שהוא לא יהיה
שלי ושאין לי אף אחד אחר בעולם, ושכולם מסתדרים בלעדי ואין לי
יותר מטרה, אז אני לא מוצאת שום טעם נוסף לחיים שלי.
הוא מסתכל עלי ומבין. בלי לדבר, בלי לשמוע, אחרי הכל, גם הוא
היה שם פעם.
ואז הם נכנסים לחדר. הוא מעיף בהם מבט אחד וצועק עליהם
שיסתלקו, שאני לא רוצה אותם שם. אני מחייכת חיוך קטן, בלתי
מורגש, נקמה מתוקה לשנים של סבל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.