פרק ב': בגידה

למחרת התעורר חיים מאוחר ומיהר מאוד לבית הספר. אולי טוב שהדבר
היה כך כי לא היה לו זמן להרהר בהבטחה שהטרידה אותו מאז אתמול
בצוהריים, ההבטחה שלא יגלה את דבר סודו של סאשה. כיוון שעל
צרותיו לא היה לו זמן לחשוב הוא חשב על הדברים הטובים, על רחל
ועליו ועל שלשום. הוא הגיע לכיתתו שנייה לפני המורה סרגיי,
ולמזלו סרגיי לא תפס אותו, אחרת הוא היה מקבל מלקות. הייתה זאת
הפעם החמישית שלו באותה מחצית שהוא איחר, ובדרך-כלל הוא גם
הגיע אחרי המורה. הכו אותו פעם אחת כבר במחצית השנייה אך הדבר
לא עזר, הוא המשיך לאחר. אתם בוודאי שואלים למה הוא מאחר
כל-כך, יש לו סיבה? הרי יכול להיות שאין לו סיבה וכמוני הוא
פשוט מתעצל לעשות את ההליכה הארוכה והמייגעת עד קצה המיטה ואז
צריך גם להניח את הרגליים על הרצפה הקרה וללכת עד למטבח רק כדי
להגיד "בוקר טוב" ובנוסף לזה, בזמן עשיית השלבים המפרכים האלה,
מאבדים את תחושת החום המרדימה של המיטה, ולהתכסות בשמיכה, הרי
זה כמו גן-עדן! אני משערת שכולכם (אם גילכם הוא 18 ומטה)
מסכימים איתי שזאת כמעט התעללות, הקימה הזאת מוקדם בבוקר,
ובשביל מה קמים? כדי לישון במקום אחר...כמובן שהתהליך שהסברתי
לפני כמה שורות הוא כשאין סיבה וסתם אין חשק להתנתק מהמיטה
החמה ואז להתגלגל עד לקצה המיטה ולר...טוב, אני חוזרת על עצמי,
כן, זהו תהליך לכל ילד שמאחר בלי סיבה רצינית, ואכן זה מה שהיה
קורה באותו בוקר לחיים, אם לא הייתה לו סיבה. אך הייתה לו גם
הייתה לו. הייתה לו סיבה שבקרב ילדים בגילו נפוצה מאוד, הוא
חשב. זה אולי ישמע מוזר למי שסתם מאחר (הרי כל אחד מאחר לקום
לפעמים, לא?) אך ילדים כמוני שמכירים את הסיבה מבינים היטב.
הבסיס לאיחור הוא שבלילה לפני כן, כשמתכרבלים במיטה ורוצים כבר
לישון, עולות מחשבות לראש, ומתחילות לשחק בתופסת, וכל פעם
מחשבה אחרת צועקת "גם אני רוצה להצטרף!" ואז המחשבות האחרות
עונות לה "בתנאי שאת התופסת" כי הרי כולם  אוהבים להיות
נתפסים, ובכל פעם כל תשומת הלב נמשכת ל"תופסת" כי הרי היא אחת
וכל השאר כל-כך הרבה ולמי יש כוח לנסות לחשוב על כל-כך הרבה
דברים שונים בבת אחת? ואם רצה המקרה, ואכן קורה לפעמים הדבר,
מתחילים לחשוב על "הנתפסות" ואז האסון גדול. כשחושבים על
"הנתפסות" איך אפשר לישון? הכל מתבלבל בראש וכל פעם עולה עוד
מחשבה ונדחפת (כמובן שגם היא מה"ניתפסות" הריי היא "התופסת"
הקודמת) ועוד מחשבה ועוד מחשבה והמוח כבר לא יכול יותר,
ותסבירו לי אתם, איך במצב כל-כך קשה אפשר להירדם? וכעת נחזור
לסיפורנו. זה מה שקרה לחיים באותו לילה, המחשבות בראשו שחקו
תופסת ודווקא באותו לילה ראשו נתפס על "הנתפסות". הוא חשב על
רחל, עליו, על סאשה, על הסוד, על ההבטחה, על העתיד ועל עוד כל
מיניי "נתפסות" שאני אינני יודעת עליהן, הרי מעולם לא הייתי
בתוך ראשו (ואני בטוחה שאם כן הייתי לא הייתי משחקת תופסת, כי
הרי הוא איננו צריך לחשוב עליי). וכך קרה שחיים נרדם לאחר זמן
רב כשהשעה כבר הייתה מאוחרת ובגלל זה הוא איחר באותו בוקר
לכיתה. פתאום נזכר שלא חשב איך יכריז בכיתתו שהוא יהודי, הרי
זה מה שהבטיח לעצמו. שום רעיון לא עלה במוחו עד לרגע שהמורה
התחיל לדבר. כהרגלו הוא התחיל לקרוא שמות ברגע שפצה את פיו,
והדבר נתן השראה לחיים. חיים היה בסוף רשימת השמות ולכן היה
צריך לחכות. בכל יום רגיל הדבר לא היה מפריע לו אבל היום,
פתאום כל הרשימה עברה כל-כך לאט וחיים כבר חיכה בקוצר רוח
שיקריאו מן הדף את שמו, ואכן, הרגע הזה לא איחר לבוא.
"אלכסנדר" צעק הקול הצווחני של סרגיי, אך לא היה מענה.
"אלכסנדר!" צעק הקול הצווחני שוב, והפעם יותר חזק. "אלכסנדר!!!
מדוע אינך עונה כשקוראים לך ילד? קרב הנה כשידייך שלופות
לפנים!" צעק הכל הצווחני בעוצמה מחרישת אוזניים וחיים אלכס
נבהל. הוא לא חשב על האפשרות הזאת. בחלומו הוא פשוט אומר, בלי
כל פחד "לא עניתי, אדוני, כי שמי אינו אלכסנדר וגם לו אלכס.
שמי הוא חיים ואני יהודי!"  ואז, בחלומו, כל הכיתה אמורה
להתחיל להתלחש בתדהמה ובמעט הערצה על גילוי הנפש שלו ורחל,
שאותה הוא כל-כך אוהב, הייתה ניגשת אליו, בוחנת אותו במבט
מעריץ ואוהב ואומרת "חיים, אתה ממש אמיץ, אפילו יותר ממני, כי
עכשיו אחרי 6 שנים שהיית אלכס הנוצרי אתה חיים היהודי, אתה ממש
גיבור!". "גש הנה אלכסנדר! אתה עוד מעז לא לבוא כשאני קורא
לך?!" אמר הקול הצווחני וגרר את חיים בכוח מחלומו. "אמרתי לך
לגשת הנה!" צעק הקול המחליא. "אדוני...אני...לא עניתי
כשקראת..." התחיל לגמגם חיים אך הקול קטע אותו "דיי לדבר
שטויות! אני יודע שלא ענית לי ילד ארור! עכשיו גש הנה מייד!!!"
"אבל אדוני," התחיל שוב חיים "שמי...שמי אינו אלכסנדר, ו...וגם
לא אלכס...שמי הוא...הוא...חי...חיים ואני...אני יהודי" גמגם
חיים, והדבר כלל לא נשמע כמו בחלומו. "מה?! אתה יהודי?! יהודי
חוצפן שכמותך! איני רוצה אותך בכיתתי! צא מייד! ברגע זה!" צווח
הקול. חיים לא חיכה אפילו רגע נוסף. מייד קפץ על ההזדמנות לצאת
החוצה. הוא היה כל-כך נרגש. הוא, חיים, יהודי. אף-פעם לא הרגיש
יהודי לגמרי ועכשיו הבין למה. הוא לא היה שלם עם יהדותו כל עוד
כיתתו חשבה כי הוא נוצרי. עכשיו כולם ידעו שהוא יהודי ושלא
קוראים לו אלכסנדר וגם לא אלכס, שמו הוא חיים והוא יהודי!
ההרגשה הייתה נפלאה ו"התופסת" כרגע הייתה נחמדה ונעימה, אבל אז
הצטרפה עוד מחשבה למשחק והיא נעשתה תופסת, והיא הייתה הרבה
פחות נחמדה ונעימה. 'איך יגיבו הילדים בכיתה?' חשב לעצמו. הוא
ידע איך סאשה יגיב, וידע גם איך כיתתו תגיב, והוא נבהל. אולי
לא עשה את הדבר הנכון? אולי היה צריך להמשיך להיות אלכסנדר
הנוצרי? להמשיך להיות חבר שלהם? המחשבה הזאת גרמה לו צמרמורת
והוא נרעד. 'לא! אסור לי לפקפק במה שעשיתי! הייתי חייב! זה היה
הדבר הנכון לעשות! אם רחל סובלת זאת כבר כמעט שנה גם אני יכול!
אני אעמוד בזה! וחוץ מזה אני ורחל נהייה יחד! יחד אנחנו נהייה
חזקים, אני מקווה...' אמר, כשהפחד חוזר אליו. הוא לבד מול כל
כיתתו, הוא לא יצליח לעמוד בכך, הוא ידע שלא יצליח. באותו רגע
נשמע צלצול הפעמון וקטע את הרהוריו. חיים קיווה שכיתתו לא
תספיק להיטפל אליו כבר עכשיו בגלל שהמורה עוד מעט יכנס לכיתה,
כי רצה להספיק להכין את עצמו, אך תקוותיו היו לשווא. "הנה
היהודון מגיע!" צחק סאשה, וכל ילדי הכיתה צחקו "יהודון יהודון
יהודון מסריחון! מי רוצה אותך כאן יהודי אחד!" צעק סאשה וכל
הכיתה אחריו "יהודון מסריחון יהודון מסריחון!" גופו של חיים
החל לבעור, הוא חשב על כל הפעמים שעשו זאת לרחל ועל כך ששונאים
אותו בגלל דתו. "יהודון מסריחון", המילים הדהדו באוזניו, כל-כך
כאבו המילים הללו, צרבו, פגעו במקום חשוף. "יהודון מסריחון
יהודון מסריחון !" המשיכו לצעוק, סאשה חש שהוא מאבד שליטה, הוא
לא ידע מה לעשות, איך יוכל להגיב? הוא לא יכל להבליג יותר,
המילים הדהדו באוזניו וצרמו לו, הוא רצה להחזיר להם, במיוחד
לסאשה. "סאשה!" הוא צעק בקול בלי להבין מה הוא עושה. ואז הוא
הבין למה צעק את שמו. "אתם כל-כך שונאים יהודים, נכון? במיוחד
אתה סאשה, נכון?" אמר חיים בביטחון מוחלט. "כן, למה אתה שואל,
יהודון" אמר סאשה בקול חלקלק, אך על פניו ניכר כי הוא נבהל,
פוחד שמה מישהו גילה. "אז אני מבין שאתה שונא את אמך ואת אביך
ובעצם, את כל משפחתך" אמר חיים, כאילו הוא אומר דבר שלל מה
בכך. "מה? לא! סאשה?!" התלחשה כל הכיתה, לא מאמינה למשמע
אוזניה. הם הבינו, אך סאשה לא היה בטוח, קיווה שהוא לא מבין
נכון. "למה אתה חותר יהודון מסריחון?!" ניסה סאשה להישמע בטוח
בעצמו, ברכיו רעדו והוא נמתח כמו קפיץ. כל-כך הרבה זמן הצליח
להסתיר את סודו בלי שאיש יחשוד. הוא סידר זאת כך שאיש לא
יחשוד. הוא התנהג כאילו שנא יהודים וכך הבטיח לעצמו שאיש לעולם
לא יגלה את דבר יהדותו. אך הנה, מישהו גילה זאת. "אני אומר
שאתה יהודי! אתה גם מבקר בבית הכנסת! אתה יהודי, כמוני וכמו
רחל, יהודי שקרן!" צעק חיים, כשחיוך אכזרי מרוח על פניו. לפתע
הוא הסתובב, וראה. רחל עמדה שם, קומתה הזקופה כפופה עכשיו,
והיא רועדת מבכי. עיניה היו אדומות וכך גם פניה, כל-כך מסכנה
נראתה. ' לא עמדתי בהבטחתי,' הוא הבין ' אכזבתי אותה, בגדתי
באמונה, שיקרתי לה!' הוא חשב בלבו, הצער מתפשט בתוכו כמו אש
בשדה קוצים. הוא פגע בה, בנערה שכל-כך אהב. רצה לרוץ עליה,
להתנצל, אך רגליו לא נענו לו, הוא נשאר שם, תקוע , כשבכל מאודו
רצה לרוץ אליה, להגיד לה שהוא אוהב אותה ושהוא מצטער על שפגע
בה, שלא התכוון, אך הוא לא יכל, לא היה מסוגל, בלי לדעת אפילו
למה. גם רחל רצתה שירוץ אליה לבקש את סליחתה, למרות שלא ידעה
אם תסלח לו או לא, וגם אם לא הייתה סולחת לו, היה נעים לדעת
שאיכפת  לו ממנה, שהוא אוהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו, כמו
שהיא אהבה אותו. כשראתה שהוא לא צועד לקראתה בכלל, לא עמדה
בכאב, רצתה שמישהו ינחם אותה, שמישהו יאהב אותה, אך לא הייתה
לה אף חברה בכיתה וגם לא בבית-הספר, לא היה לה אף אחד שיאהב
אותה חוץ ממשפחתה. ואולי גם חיים אוהב אותה, אך הוא לא מראה
זאת. היא אהבה אותו, בזה הייתה בטוחה, כי הרי אי-אפשר להפסיק
לאהוב מישהו ברגע. אך לא ידעה אם ימשיכו להיות חברים. הם
המשיכו להסתכל זה בזו ואז היא נשברה ורצה. חיים רצה לרוץ
אחריה, אך מישהו תפס אותו מאחור. "אם אתה חושב שאתה גיבור
גדול, בוא נראה אותך נגדי!" אמר סאשה, כשהוא אדום מכעס, או
אולי מבושה. חיים לא ידע איך להגיב, ללכת אתו מכות או לא? הוא
לא ידע מה לעשות. רצה שרחל תהיה לידו ותגיד לו מה לעשות, אך
היא ברחה ממנו, היא לא רצתה בקרבתו יותר. הוא ידע שהוא צריך
לסרב, אך סאשה לא נתן לו שהות לענות, כשפתח את פיו לומר שהוא
לא ילחם הכה בו אגרופו של סאשה בעוצמה כל-כך חזקה, שחיים נפל
על הרצפה ודם החל לנזול מאפו, ואז הוא ידע, הוא חייב להשיב
מלחמה!