השעה חמש בבוקר.
אני כבר חצי שנה לא מצליח להירדם.
ממחר כל זה מאחוריי.

כאשר הגעתי למלון צפון הרגשתי כמו ילד ששכחו לאסוף אותו אחרי
הגן. ביקשתי מאימא שתבוא לקחת אותי. הורדתי את המדים, זרקתי
אותם לאשפה ונכנסתי לבריכה.
הבנתי מהר מאוד שחלומות עולים כסף והתחלתי לעבוד מייד בעבודה
הראשונה שמצאתי.
באמצע הדרך בין שום מקום לשום מקום נמצאה הפיצוצייה ובית הקפה
" מתוק +". המקום הרגיש כמו קפה בגדד והגיעו בעיקר נהגי משאיות
לקנות סיגריות ולשתות קפה כדי שלא יירדמו על ההגה ויהפכו משפחה
מאושרת לאומלט של איברים על הכביש המהיר.
אני לקחתי ישר את כל משמרות הלילה שאף אחד לא מוכן לעבוד בהן.
הייתי מאושר, רק אני והטלוויזיה בלוויין כל הלילה. ניסיתי
לעמוד על ההבדלים בין אורח החיים החדש לשירות הצבאי ומצאתי שפה
משלמים יותר טוב. הכול הלך על מי מנוחות בין סרט לסיינפלד עד
שהגיע הבוקר ונכנס מוסא. מוסא הוא זקן ערבי כבן 70 שמתקשה ללכת
ונעזר במקל. הוא התיישב בקצה הפיצוצייה וביקש קפה הפוך עם
חיוך.
קיבלתי הסבר כללי על מכונת הקפה, אך האמת היא שלא היה לי מושג
איך להכין קפה. מעולם לא הכנתי קפה טוב, אפילו לא לעצמי.
הספיקה לגימה מיקרוסקופית כדי שהוא יוריד את הכוס ויבקש שאני
אנסה להכין קפה בפעם הבאה. בניסיון השני מבט משני מטר הספיק לו
בשביל לקבוע שמדובר בחרא של קפה. הוא ביקש שאתאמץ יותר ונתן
הסבר קצר על מהות הקפה.
בינתיים לקוחות נכנסו והתחילו לבקש דברים ואז שפכתי על עצמי
חלב רותח בפעם הראשונה שתסמן את תחילתה של תקופה. הקפה השלישי
היה קר מדי, הרביעי נשפך על הרצפה ובקפה החמישי הצלחתי להגיע
עד אליו.
הוא לגם לגימה במבט מודאג וקבע שהקפה חרא אבל השתפרתי.
קיללתי אותו כל הדרך הביתה.
נשבעתי שבפעם הבאה אני מרעיל לו את הקפה הראשון וחוסך לעצמי את
הטרחה.
הימים הפכו לשבועות, המשמרות לחודשים. מצאתי את עצמי עובד
בלילות בלי חברה ובלי חיים, בדיוק כמו בצבא. הרגשתי מרומה
וידעתי שאפשר להאשים רק את עצמי. תהיתי מה היה קורה לו הייתי
נולדתי נצר לאצולה אנגלית? בטח הייתי כותב מסות על ספרות בגינה
בזמן שמשרתת מביאה לי כוס תה. מעלה מופעי התרמה למען העניים
ומתחכך בכוכבות קולנוע. התעוררתי מחלום נחמד זה אל מול פרצוף
מאיים שנבח עליי: "שני מרלבורו ואספרסו, ומהר נשמה."
ואז באותה שעה הוא הגיע, התיישב וביקש באותו חיוך קפה.
מספר הניסיונות עד שיצא קפה שישביע את רצונו ירד בהדרגה ובסופם
של חודשיים בעבודה הקפה שלו כבר היה מוכן בדיוק בדקה שהוא
התיישב.
אהבתי את זה שהוא מתעקש שהקפה יהיה כמו שצריך.
כולם באו לקחו את הקפה ורצו החוצה אל חייהם מבלי לומר מילה.
בטח חצי מהם שפכו אותו לאחר חצי לגימה וקיללו אותי. אבל זוהי
אשמתם! רק אדם מספיק מבוגר יודע שקפה שותים בישיבה וקפה חרא
מזהם את הנשמה. הוא הזכיר לי את סבא שלי שנפטר לפני שנתיים.
הוא היה נוסע שעות כדי לקנות את הקפה שלו בחנות מיוחדת. תמיד
החזקנו במקפיא את הקפה שלו אם הוא יבוא לבקר. אנחנו שתינו חרא
תוצרת אסם והוא סירב לשתות את הרפש שלנו. עד יומו האחרון הוא
שמר על קלאסה. אפילו בבית החולים הוא דאג לחדר פרטי עם נוף.
אני חושב שקניתי את לבו של מוסא כאשר ציינתי בפניו שאני לא
מצביע בבחירות ושלמרות שהייתי חייל קרבי אני שונא את הצבא.
הוא טרח לקרוא כל יום את העיתון מתחילתו ועד סופו ולקבוע
בפסקנות שכולם שקרנים נוכלים ורמאים.
שאלתי אותו מדוע הוא מתאמץ לקרוא את כל העיתון ולא קורא ספר.
הוא אמר שאמנם כולם שקרנים אבל צריך לדעת מי משקר הפעם ומתי
יבוא השקרן הבא. אני ציינתי בפניו את העובדה שאם ניקח עיתון
משנות ה-50 ונחליף את השמות, המקומות והתאריך הכול יהיה פחות
או יותר אותו דבר.
בשלב מסוים כבר ציפיתי לו בבקרים ואם הוא לא היה מגיע הקפה שלו
היה נשאר מיותם על השולחן, מעלה אדים ליד העיתון היומי.
יום אחד הגיעו חבורת חיילים והתיישבו.
השתעשעתי ברעיון לצחוק עליהם שהם בצבא ולספר להם כמה כיף בחוץ.
"אחי, תן לנו שלושה טוסטים וקפה. ומהר נשמה."
הם הפריחו עיגולי עשן לאוויר בזמן ששפכתי עליי עוד חלב רותח.
הם נקרעו מצחוק ואני העמדתי פנים שאני חושב שזה מצחיק למרות
שמבפנים בכיתי. שאלתי אותם מאיפה הם והם ענו "אגוז". "אני
הייתי בנחל מוצנח", השבתי בגאווה ושמתי דגש על המילה הייתי.
הבחור הגבוה מביניהם הסתכל עליי ושאל "זה גדוד, לא?" "כן, אז
מה?" השבתי.
"לא, אחלה, שלא תבין ,חברים שלי בגדודים, לי פשוט יש שירות
אחר."
הם הלכו וניקיתי אחריהם את הצלחות עם הטוסטים שהיו מלאות
בסיגריות מכובות. נימוס של חיילים.
השיחות עם מוסא נהפכו ליותר ויותר אישיות. סיפרתי לו על החלום
שלי ללמוד קולנוע בארצות הברית, אחר כך לכל מי שנכנס לפיצוצייה
הוא טרח להגיד שיתייחס אליי יפה כי אני אהיה במאי מפורסם.
הוא סיפר לי שבצעירותו הוא בילה תקופה בקיבוץ בחקלאות ואחר כך
פתח עסק חקלאות משלו. הוא אמר שהנוער היום עצלן ולא מוכן לעבוד
בחקלאות. אמרתי לו שאני מעדיף למות לפני שאני אעבוד בחקלאות
והוא ענה לי שאם אני אמשיך לעשן בשרשרת מאחורי הדלפק אני אקבל
את מבוקשי קרוב יותר ממה שאני רוצה.
ואז יום אחד הרגשתי מספיק קרוב אליו כדי לשאול אותו שאלה שתמיד
העסיקה אותי.
איך זה להיות ערבי בארץ?
הוא צקצק בלשונו והתחיל לספר לי. ליד השדות שלו גרה משפחה
יהודית והוא תמיד היה ביחסים חמים איתם. יום אחד שני הילדים
הקטנים של המשפחה טיילו בשדות והתרחקו יותר מדי והשמש התחילה
לשקוע. הוא ראה אותם והקפיץ אותם לביתם. החלון של הטנדר היה
פתוח והוא הספיק לשמוע את אמם שואלת אותם איפה הם היו ואיך הם
חזרו. הם ענו לה שדוד מוסא הקפיץ אותם והיא ענתה להם שאסור להם
לנסוע עם דוד מוסא. "למה?" חקר הילד הקטן. "ככה", היא ענתה
לו.
"אתה יודע שלא כולם?" גמגמתי והשתתקתי.
מוסא הסתכל עליי במבט יודע כל, נשם נשימה עמוקה וענה "אתה לא
כזה."
החלום האמריקני הלך והתרחק ממני בצעדים של עשרות אלפי דולרים
אחרי שגיליתי לחרדתי שלימודים בניו יורק עולים יותר מהבית של
הוריי. העולם סגר עליי ואם לא אפעל מהר אמצא את עצמי עובד
בפיצוצייה עד סוף ימיי.
בדיוק דיברנו על המלחמה בעיראק. מוסא קבע שהעיראקים מטומטמים
ובוש רודף בצע כשהם נכנסו.
שלושה קצינים בכירים. הם התיישבו כאילו קנו את המקום מבעוד
מועד והפחות בכיר משלושתם הזמין מבלי להסתכל עליי שלוש כוסות
קפה וטוסטים. מוסא צעק על מישהו בערבית בפלאפון והם סובבו את
ראשיהם כאילו חשפו את מקום המפגש הסודי שלהם. השיחות שלהם הפכו
לשקטות עד חרישיות. מוסא הלך ואיחל לי יום טוב.
פיניתי להם את השולחן בזמן שקולותיהם חזרו לווליום הסמכותי
והבלתי נסבל של קצינים בכירים.
הם המשיכו לפטפט על מתקנים סודיים ותוכניות כיבוש במשך שעה
בזמן שאני צפיתי בסיינפלד. לבסוף הם קראו לי לפנות את כוסות
הקפה ולהביא חשבון. פיניתי את כוסות הקפה מלאות בבדלים והגשתי
להם את החשבון.
"מי זה הערבי הזה שישב פה?" הקצין הבכיר שאל אותי.
"למה? מה הבעיה?" השבתי בלי חיוך.
"שום בעיה. חוץ מהבעיה הערבית." שני הקצינים האחרים צחקקו ואני
הסתכלתי עליו במבט חודר.
"אני ערבי. זאת בעיה?"
הוא גמגם, השאיר טיפ ענק ושלושתם עזבו את המקום בהרגשה שהם
כרגע חשפו את הסודות הכמוסים ביותר של הצבא בפני אוסאמה בן
לאדן.