שמיני לרביעי אני מתהפכת בקרבי
נזכרת בעבר ובטעם המר
שלעולם לא נותן מנוחה (תרתי משמע)
מוסיף עצב ומוריד כל ניצוץ שמחה
עוברת באזורו
נזכרת בו

נזכרת בו ובי ובי ובו
ובו ובה ובו ובה
והרבה בה...
נזכרת בגברים שלפניו
ובמכות
ובכווית שעשיתי ושהיו לי (ויש לי) בלב...
הכוויה הפיזית הגדולה שעשיתי הייתה בסביבות יוני-יולי 2005
ואני חושבת שזו הייתה הפגיעה שהכי סבלתי ממנה...
לא יכולתי לישון דחפו לי כדורי שינה חזקים ושרף לי נורא כמה
ימים אבל זה לא הרבה לעומת הסבל הנפשי... ייסורים פעם אחר פעם
והנה מאחוריי אדם יושב הפלאפון שלו מצלצל והצלצול הוא אותו
צלצול שלו ושוב נזכרת בו...

אינני בטוחה שאעמוד בניסיון הבא
תמיד זה נראה כאילו זהו זה הדבר הכי קשה וכמותו לא יהיה אבל
מסתבר שאני טועה שוב ושוב ושוב ושוב... וככה יצא אבל תדע שזה
רשום ארבע פעמים ואצלי ארבע מסמל לא מעט-אולי הרבה...
יש לי בחילה ואני נגמרת. אין לי כוח לשאת גם את הטוב והיפה
היה שלום

אני מנסה להתנתק-לא להרגיש דבר
אבל העצב לא נותן
הוא רובץ והוא מכאיב
ורע לי... רע לי!
אני רוצה להקיא
ואני רוצה להקיא את הרע
ואת הרעים
ואת הרוע שבי
ואת הרוע שלי
ואת הרוע של אלוהים...
אני לא מבינה אותך!
בחיי!
למה? למה?
ל-מ-ה-?-?-?

(נכתב ב-08/04/06)

- מוקדש לעוז שמתמסר ומקרין תומך ומעודד ומהווה לי לאחרונה
כמדריך בכתיבה ובזכותו אני שלמה עם הרבה מהכתיבה שלי... תודה!