23.3.01. אי-מייל
זה הסיפור. אני אתחיל לשלוח לך את כל מה שקרה אצלי בשנתיים
האחרונות, ואתה מבטיח להוציא את זה כספר. בסדר? אבל זה לא יכול
להיות תחקיר עיתונאי או משהו כזה כי אז יתחילו לבדוק את
העובדות ויגלו שהכל מצוץ מהאצבע או משהו כזה. יותר גרוע יקרה
אם יגלו שיש כאן משהו אמיתי ואז יתחילו לבדוק ואז אני גמור כי
יעלו עליי. גם כמה אנשים שאתה מכיר יתחילו למות ולך תדע איך זה
ייגמר. לך אני יכול להישבע שכל מה שאני כותב זה אמת לאמיתה אבל
הקוראים שלך חייבים להבין שזה ספר דמיוני לגמרי. אם לא מתאים
לך תעזוב ואני כבר אפנה למישהו אחר. אם אתה רוצה אז תפרסם
הודעה בפורום BDSM בהייד פארק.
השעה הייתה חמישה למוות.
כך ראו כולם, מעל גבי שעון גדול, דיגיטלי, שכיכב על הקיר
בספרות אדומות. כל שנייה, אליבא דשעון זה, הייתה מורכבת ממאה
מאיות השנייה, וכל מאית כזו הייתה מורכבת מעשר אלפיות. שכולן
הוצגו.
זמן, כבר גרס הוד איינשטייניותו, הוא דבר יחסי, ותלוי במהירות
שבה נמצא מי שמודד את אותו זמן. אם הוא נע מהר יותר, הזמן הופך
לאיטי יותר.
אבל לא רק.
הזמן, על פי זומי, לא קשור רק במהירות של האירוע. הוא נמצא
ביחס ישיר לגודל של האירוע. למורכבות שלו. לתשומת הלב שמוקדשת
לו. ובאותם רגעים שקדמו למוות, זומי גילה שכל שנייה הופכת
לארוכה הרבה יותר, אם מרכיבים אותה מאלף אלפיות השנייה.
חמש דקות לפני המוות. שלוש מאות אלף אלפיות השנייה לפני
המוות.
זומי הביט שוב בשעון הזה, היחיד שהותקן במעבדה. חמש דקות, ומי
יידע מה תלד שנייה? אף אחד. אולי אלוהים.
ארבע דקות וחמישים ותשע שניות לפני המוות, חלף בזומי רטט קל של
התרגשות. אצבעות חשמל קטנות, מלטפות, טיפסו במעלה עורקיו. אלה
היו הדקות החשובות ביותר של חייו.
הוא ידע את זה.
המעבדה, שממנה אזלו דקות אלה, הייתה גדולה מאוד. הגדולה ביותר
בקומפלקס, למעשה, ובאופן רגיל חיו בה כמה מאות בעלי חיים, החל
מתולעים שטוחות, דרך זבובוני פרי, חיפושיות שונות, יונקים
קטנים, ועד לשימפנזה אחד חביב, שענה לשם בובי.
היום נכח במעבדה רק בובי.
בובי, ועוד עשרים ושישה אנשים, כמובן. מהם עשרה מהארבעה עשר
היחידים שידעו על קיומה של המעבדה הזו - למרות שלא עבדו בה דרך
קבע.
שלושה מהנוספים היו בוושינגטון. והמספר הנוסף נמצא בקריה,
באותו רגע. לא הייתה לו ברירה: הוא היה חייב לפקח, מקרוב, על
מבצע מורכב בדרום לבנון. אל חשש. אותו חייל קיבל תמונה מלאה של
המעבדה, באמצעות מצלמה מוצפנת ניידת. שהראתה, בין היתר, את
השעון.
ארבע דקות, חמישים ושש שניות למוות.
בניגוד חריף לזומי, בובי לא נראה מתוח כלל. הוא היה בכלוב
החביב עליו, מחובר רק למכשירים בודדים, וגבעה מכובדת של בננות
(וסטייקים!) מונחת לפניו. יאמי. בובי אהב בננות, ויותר מכך -
הוא אהב סטייקים. הפעם, מסיבה כלשהי, החליטה אמא ליה לצ'פר
אותו.
הו, אמא ליה, הוא הביט בה באהבה. ונגס בסטייק במלוא פיו, מרגיש
כיצד הבשר הטרי, המשובח, נימוח בין מלתעותיו השימפנזיות. הו,
כמה שהסטייק הזה היה טעים. הו, כמה שבובי אהב את אמא ליה.
אבל, למה היא נראתה מודאגת כל כך?
ארבע דקות, חמישים ושלוש שניות למוות, אמא ליה הגניבה יד חוששת
אל בין ידיו הסגורות של זומי. והוא, נבוך כתמיד, השפיל אליה
מבט, מתעכב רק לשבריר שנייה (17 אלפיות, ליתר דיוק) על הזהב
הפרוע שעיטר את ראשה, לפני שנפל אל עיניה הירוקות.
העצובות.
"ככה זה צריך להיות, ליה", הוא לחש לה.
"אני מקווה שהניסוי הזה ייכשל", היא פלטה חזרה. והתכוונה לכל
מילה.
עצם המשפט הזה הרגיז אותו. לא, הוא בהחלט לא רצה שהניסוי
ייכשל. ארבע דקות, שלושים ותשע שניות לפני המוות, הוא לא היה
מוכן לכך בשום פנים ואופן.
כישלון של הניסוי היה מבטל את הפרויקט. חד משמעית. הקודקודים
הרי רצו תוצאות. רק כך הם היו יכולים לאשר את המשך שפיכת
הכספים האגדית אל תוך הבור הזה, ללא התחתית והתכלית הנראות
לעין. שלא כמו פרויקטים אחרים, כמו הגרעין והלוויין, לפרויקט
שלו לא הייתה משמעות צבאית נראית לעין.
נראית לעין, הוא הדגיש לעצמו.
את מי אני משלה? ברור שיש לזה השלכות צבאיות. ואם אני לא מכיר
אותן, זה בגלל שאסור לי להכיר אותן, לא רוצים שאכיר אותן. אבל
אני הרי מכיר.
זה לא היה חשוב בעיניו. הקטע הצבאי עניין אותו כקליפת השום.
הוא סמך על ההנהגה שלו, על הצבא שלו. פצצה גרעינית כבר יש לנו.
זה משנה משהו למישהו? פשוט מתעסקים איתנו פחות. אותו דבר יצא
גם מהפרויקט הזה, אם בכלל. פחות סיבות להתעסק איתנו.
ארבע דקות ועשרים שניות בדיוק לפני המוות, גם בובי החל להבין
את משמעות הניסוי. הוא חש במשהו.
ליה חשה את זה לפניו.
תזוזה קלה על אחד המוניטורים גרמו לאצבעותיה להתהדק קלות על
ידו של זומי. היא נשמה נשימה אחת, חטופה.
מעט יותר משנייה לאחר מכן, בובי חש בדקירת הכאב הראשונה. במובן
מסוים היא הזכירה לו את אחת מאותן אינספור מחטים שחיטטו בתוכו,
עוד מינקות. אך לא, זו לא הייתה בדיוק אותה תחושה. זה לא היה
משהו חיצוני. דקירת הכאב הזו הופיעה מבפנים החוצה, שולחת אלומת
כאב חדה לאורך גבו.
הסטייק נשמט מלסתותיו.
ליה נדרכה כולה.
"זה מתחיל", מלמל קול בכיר משורת המכובדים, והמיה חרישית
ליוותה אותו. בובי עומד למות, והם מוחאים כפיים, היא חשבה.
"אסור שהניסוי הזה ייכשל", הגיב זומי על מה שאמרה ליה לפני כמה
אלפי אלפיות השנייה. "הוא החיים בעצמם".
שלוש דקות וחמישים וארבע שניות למוות, זומי הרשה לעצמו לגחך.
סוף סוף ניסוי שלא מערב שום כימיקלים, שום השפעות פיזיות, שום
התערבויות חיצוניות. ניסוי טהור, כמו שהחיים צריכים להיות.
ניסוי ללא ניסוי.
"זומי, הוא סובל..." לחשה ליה בקול רם, והצביעה בצניעות על
השימפנזה, שהלך והתמוטט אל רצפת הכלוב שלו.
"אל תתערבי בניסוי", הפעם היה זה זומי שלחץ את כף ידה.
היא לא התכוונה להתערב, כמובן. למרות שכל נים בנפשה האיץ בה
לגשת אל השימפנזה, שחשב, שהאמין, שהיא אמו, ולתת לו את נשיקת
החיים - בדמות מעט אדרנלין. היא לא התכוונה באמת להתערב
בניסוי. היא הייתה רופאה, נכון. היה לה הכוח להציל חיים. אבל
לא עכשיו. לא את אלה.
שלוש דקות וארבעים שניות לפני המוות, בובי ייבב.
וכל האנשים בחדר, גם כאלה שמעולם לא ידעו שלבובי קראו בובי,
נדרכו. יש משהו מקפיא דם ביללת מוות. גם כאשר המוות נגרם
מסיבות טבעיות לגמרי. במשך שניות רבות לא נשמע קול נוסף בחדר,
פרט להלמות השעון הדיגיטלי.
בובי יילל. חזק, חלש. ושוב חזק.
שתי דקות ושמונה עשרה שניות לפני המוות, הוא שקע בכבדות אל
קרקע הכלוב, מחזיק בידיו את החזה ואת הגב, בתנועה מוכרת, כמו
אנושית. הוא החל לחרחר, וקולות משונים נפלטו מפיו. עיניו היו
בולטות, לבנות באופן מסתורי.
לרגע קל אחד הן נפגשו עם הירוק של ליה, ונפרדו ממנו. בובי לא
יכול היה לדעת שסוף הכאב נמצא במרחק זריקה אחת, שאותה יכלה לתת
לו אמו. וטוב שכך, שאחרת ליה הייתה מפרשת את מבטו כתחינה,
והייתה הורסת את הניסוי בלי לחשוב פעמיים.
ואז הבליח זרם חזק יותר של כאב בחזהו, ועיניו איבדו כל רמז
לאהבה. על המוניטור שלצדו התחזקו חיוויי התקף הלב. ליה יכלה
כמעט לראות בעיני רוחה את אותו שריר סורר, שהפסיק לדחוף דם אל
המקומות הנכונים. היא יכלה לדמיין לעצמה את אותם חלקים בתוך
השריר, שהפסיקו לקבל את פקודות להתכווץ, ודאי מתפלאים למה.
האם, סוף סוף, הגיע הזמן לנוח?
הלב העייף של בובי הגיע לסוף דרכו, לאט ובביטחון. האנשים מסביב
היו נלהבים. לא כך זומי, אך גם הוא שחרר חיוך.
גם הוא חש בקרבה מסוימת אל בובי. לא כמו ליה, כמובן. אחרי הכל,
לגביו בובי היה מעט יותר מחיית ניסוי. נכון, הוא נהנה לשחק
איתו מפעם לפעם, אבל זה הכל, פחות או יותר. בובי היה עבורו
חיית ניסוי, ה-חיית ניסוי. החשובה ביותר שחיה אי פעם. ועכשיו,
הניסוי, ה-ניסוי, עמד להסתיים.
מדהים.
פשוט מדהים.
דקה וארבעים שניות לפני המוות, בובי מת.
