זה הזמן לקרוא לילד בשמו:
טיפות הכוהל הזולגות לכלי קיבול אינן
מדיפות נחמה, לא בהכרח. גוון חיוור
מתחבר יופי עם צינה וכמיהה לסדר
במדף הספרים. סבי שוכב כאן מת
ואני ילדה מסתקרנת; הסדין הדק מכסה
רק צל של גוף, ניצים של אש.
כמעט וספרתי את הדקות שחלפו הו עד
יישמע הבום הגדול, כמו גזע
שנחטב ונפל דומם בלאט. אשה קפוצת כתפיים
בורקת דמעות כמו ממטרות ביום שטוף
שמש חם, מביטה בו בסב-גופה. הנייר המחוספס היה
חסר שם. "היום מייצרים רק נייר רך, מעוטר בפילים ודביבונים",
היא קינחה את אפה בידה (היא התמוגגה, לא היה שם צער, אותי היא
לא הצליהח לרמות). בקלות היא
מצטערת, הספקים שלא מולאו. מכלה כיליון.
תחת לעץ האלון ישובים; משתמת עוגות גבינה ובורקסים
טריים בינות היושבים בצילו, נזכרים מי היה האיש
ובאיזו זווית העדיף למשוח את ישבנו בנייר מחוספס.
כשזהובת שיער מדובלל צובטת קלות בישבני שלי
ואני זעופה מתמרדת בבכי, לא חרישי לא
פתאום. אמא אמרה "כאילו זה הקש שדגדג את הנחיר
שנשתם לה". היא הבינה את רזי הקשר הבלתי אמצעי בין
אף-אוזן-גרון. היום קוראים לזה הדחקה.
רציתי לעשות אהבה על השולחן ההוא, נייר מחוספס שהיטיב
עם המת תקוע תחת לרגל השלישית שבו, שמא יתנדנד;
בדיעבד, סבתא סיפרה שהדוקטור ההוא היה מודיע נפגעים
בין שאר תפקידיו. המוות עושה ממך רב פעלים, בנאדם.
היום הדוקטור ההוא, קברן. הרב שנכנס לקבוע את תוקף המוות,
הביט בי זעוף, רכונה לצד הסדין והגזע הדומם. הוא גרס שמת
כי לא רעננו את התקנת המזוזה. חשבתי אז שקל להם, למנמקים.
ישבנו אל מול הטלויזיה החינוכית כשלוצאטו, הפיליפיני שלו
צלצל וקרא בשפתו, מלמל זה הסוף וזה נגמר וזה; נטול קלישאות
הוא היה. לפני הסב המת טיפל בזוג תאומים, רחץ, ומשח בשמן
והכין מרקחת שלמה. לתאילנדי שטיפל בגינה עליה הונחו כסאות
הפלסטיק קראה סבתי "קטן". הוא לימדני לכתוב בשפתו, אז
רציתי לדעת לרכז תחושה לכדי מילה אחת, בודדת
זה הזמן לקרוא לילד בשמו; זה
הסוף. החלקה תחת עץ האלון ההוא עודנה מוצלת.
סבתי עודרת שם, בינות יללות התנים בלילה. כשפורץ טרקטורים מגיע
לבקר במשק כשכוכב אחרון קורס, היא
לא בוחלת באמצעים. יוצאת החוצה סתורת שיער ונפולת חזה
כשרק חלוק לגופה וקוראת לו בקול בס עמוק:
"הסתלק מנוול". ילדים לא משחקים שם, בגן. הטרטוק הומה לעתים,
והדוקטור בימים אלו מנענע נינים על ברכיו. דל און.
הפיליפיני חזר לארצו. מי שישב עמי אל מול הטלויזיה החינוכית
עלה לירושלים. מי לאוניברסיטה העברית ומי להלחים כבלים. אני
אוספת איצטרובלים. הנייר עדיין גס בבית הכסא אצל סבתי. יש
ערך לטקסטורות. מדף הספרים בחדרו, מסודר. אפשר להריח אבק.
לא עושים שם אהבה. לא עושים שם בכלל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.