אני לא אשכח את אותו היום הארור שהותיר בי טינה עד סוף חיי.
יצאתי מהמחלקה ואמרו לי, לצערי יש לך מחלה מאוד קשה.
לא אמרו לי מה המחלה ומאיפה אבל ידעתי אני על סף המוות.
אמא ואבא אמרו לי, על תדאגי זה יעבור, את לא תמותי, את תראי
שלא.
אבל מה אני תמיד אמרתי, אמא אבא על תתנו תקוות למשהו שלא יקרה
לעולם.
באותו יום בכיתי, התאכזבתי, כעסתי, צעקתי.
אני מסתכלת בחלון. גשם יורד טיפה אחר טיפה אחר טיפה. סוף החורף
מתקרב.
אני מתחילה לבכות כמו הטיפות. אלוהים נתן ואלוהים לקח, אני
אומרת לעצמי.
אני ממלמלת לעצמי כמה מילים אחרונות ורושמת מכתב להוריי ונפרדת
מהם.
הם לא מבינים מה קרה לי אבל אני יוצאת החוצה ונעלמת, נעלמת
לתמיד. נעלמת לאותו מקום
שממנו לא חוזרים לעולם.