כולם מהללים ומתהוללים, כולם סוגדים לנשמתי הלבנה והטהורה,
אשר, כך טוענים הנמלים תחת רגליי, מאירה דרכם בלילות אפלים.
ממשיכים הם לשיר לי, על אף שהם כבר יודעים שאינני דבר מלבד
מראה, מלבד השתקפות חלושה מן המקור - יופיי מסנוור אותם. הם
יודעים שמאחוריי תמיד ישבת את, שאת אורי וכוחי אני שואב ממך,
שחוזקי הינו כלום לידך, אבל אני אי של אור בים של חושך בעוד את
להבה בוערת בצהרי-היום, דהויה.
מי זוכר את הטוב, כאשר הוא מוקף בטוב? מי זוכר את המלטש
והמשדרג? אף אחד. רק את הכורה יהלום מן האדמה ואת המוציא מן
האפילה זוכרים. אני מוקף בריק, בשקרים ובצללים אשר נועדו
להפחיד, ולכן יראים ממני בזמן שמנשקים את ידי, כי אני הוא
קורע-האופל. את המפיל ארצה מחבל יזכרו, אך את המונע ממנו להגיע
לשם מלכתחילה לא יכירו. את שם קורע ים-סוף ידעו, אך על השופטים
אשר שמרו על הסדר שאחריו לא ישמעו. את הפוליטיקאי המכביר זהב
מזהב ישכחו, אך את הממלא ליבם בפחדים ישמרו קרוב.
לפעמים, בערבים מאושרים, אני ואת נפגשים, לרגע שמימי אחד, ואז
את יורדת מבמתך ואני עולה לקטוף את פירותייך אשר הבשילו.
לפעמים אני ואת אחד, ולפעמים אנחנו לא-כלום, ואז הם שמים לב
אלייך ועולמם כל כך ריקני וחשוך, אבל אז מגיע תפקידי במחזה
ואני נקרא לעלות, מופיע מבין קרע ענן עדני ויורד אליהם. ואני
עושה את תפקידי, והם, פניהם זורחות, ועיניהם נוצצות בהשתקפות
חלושה של השתקפות חלושה, ואני מסתכל עליהם מלמעלה, וחושב על
כמה שהלילות בודדים בלעדייך.
מדוע נגזר עליי לזרוח רק בשקיעתך?