באותו הבוקר בו באמת לא קרה כלום, מצאתי את עצמי משוחחת על
קפה.
גם בפשטות הדברים לא יכולתי להמנע מלהכנס לעומק העניין.
פולי הקפה אשר נקטפים מעץ הקפה... או שמא זה היה שיח?
כמות הקפה שאני שותה... שמתי לב שהקפה אינו מעורר אותי כמו
פעם. כנראה שהתרגלתי.
בהיתי בצנצנת הקפה אשר הייתה מונחת על שולחן המטבח. שיחזרתי
בראשי מה עובר על כל גרגר וגרגר בתהליך קטיפתו, יבואו, המסע
שעובר עליו בדרך רק כדי להיות כאן בביתי לשימושי האישי. אני
מוכרחה להודות שמחשבה זו העסיקה אותי די והותר.
מצאתי את עצמי חושבת על מה פולי הקפה היו מספרים לו היה להם
פה. בוודאי סיפורי הרפתקאות מדהימים!
בשלב זה כבר הבחנתי שמשהו לא בסדר אם בכל זמני אני חושבת על
כך, בין אם היה פנוי ובין אם לא.
נמנעתי מלשתות קפה במשך כמה ימים רק בגלל רגשות האשם. גם להם
יש רגשות!
החלטתי: אני עוברת לשתות תה.