היא התעוררה ופקחה באיטיות את העיניים. החדר הוצף בארגמן עז
שנטף כאש נוזלית מהקירות הלבנים, השתקף במראות והתפזר על הרצפה
בשלוליות קטנות של אור סמיך, כמעט מוחשי.
החדר היה שקט מאוד והיא הייתה בטוחה שמלבדה לא נמצא בו איש.
לא היה לה מושג כמה שעות העבירה בשינה, או אולי היו אלה ימים
שלמים, היא באמת לא ידעה.
הדבר היחיד שאותו ידעה היה שהיא התעוררה לבדה בחדר מרווח,
התעוררה לתוך דממה מוחלטת, לתוך הבוקר העולה.
היא התיישבה על המיטה, מנסה להיזכר איך הגיעה לתוך החדר הזה,
ומה גרם לה לשקוע בשינה העמוקה שממנה התעוררה לפני דקות
ספורות.
היא לא זכרה דבר.
לא מהיכן באה ולא לאן עליה ללכת.
היא זכרה רק דבר אחד, את שמה.
לארה.

לפתע הרגישה תחושה מוזרה, סחרחורת ומחנק. תחושה לא נעימה כלל
וכלל שאיימה לבלוע אותה לחלוטין. לארה נשמה כמה נשימות עמוקות,
אבל דבר לא עזר, והסחרחורת רק התעצמה. שפנים, שעוני כיס,
כובענים מטורפים, מלכות ולבבות עברו מול עיניה במעגלים, גורמים
לכאב ראש בלתי נסבל. והמראות, כמובן. המראות. מראה אחת, ועוד
אחת, ועוד. אין ספור מראות בגדלים שונים ובצורות מוזרות ביותר
חלפו מול עיניה במהירות. מראות מעוותות, מראות מטושטשות, מראות
עתיקות במסגרות כבדות ששכבת אבק כיסתה את פניהן ומראות קטנות
מאוד שכנראה נתלשו ממכסה של קופסת תכשיטים, מראות חדשות
ומצוחצחות במסגרות פלסטיק צבעוניות ומראות סדוקות ושבורות.
מראות.
לרגע נראה ללארה שהעולם כולו משתקף בתוך מראה, ומלא היפוכים
וניגודים.
היא קמה באיטיות מהמיטה, והביטה במראות הרבות שהיו בחדר,
תלויות על כל אחד מארבעת הקירות.
הסחרחורת התגברה, ולארה נפלה על הרצפה.
'למה יש כאן כל כך הרבה מראות?' חשבה לעצמה, 'ולמה החדר הזה
נראה כל כך מוכר?'
לארה עצמה את עיניה לכמה שניות, מנסה להסדיר את נשימתה,
וכשפקחה אותן שוב הסחרחורת הנוראה שממנה סבלה החלה להיעלם.
היא ניסתה לקום בשנית, והפעם הצליחה. הרגשתה התחילה להשתפר,
והיא העזה לעשות כמה צעדים לא בטוחים בחדר.
כעת היא עמדה בדיוק במרכזו של החדר, המיטה מימינה והחלון הפתוח
משמאלה, מוקפת במראות הרבות ששיקפו את בבואתה.
בחדר לא הייתה דלת.
רק כעת הבחינה בכך. החדר היה אטום כמעט לגמרי, ופתח היציאה
היחיד ממנו היה החלון הפתוח. לארה ניגשה אל החלון והביטה
החוצה, אך כל מה שהיא ראתה היה עננים לבנים ורכים שעפו מול
החלון כמערבולת של נוצות.
העננים נראו כל כך רכים ועם זאת קשיחים. היא הייתה בטוחה שאם
תקפוץ מהחלון, תנחת על העננים כמו על ערמת כריות. לארה טיפסה
על אדן החלון, פורסת את ידיה לצדדים ככנפיים, וקפצה. העננים
עטפו אותה, אימצו אותה לתוך הלובן הרך שלהם.
לארה חייכה. היא הייתה מאושרת. בפעם הראשונה בשלוש השנים
האחרונות היא הייתה באמת מאושרת.

היא המשיכה ליפול, מוקפת בעננים שהפכו אט אט לערפל סמיך וקריר
שהקשה מעט על נשימתה, עד שלפתע הרגישה שגופה מתנגש בדבר מה.
הערפל התחיל להתפזר, ולארה מצאה את עצמה יושבת על ערמת עלי
שלכת בקצהו של מסדרון אפל. היא קמה, מנערת מבגדיה את העלים
המתים, והתחילה להתקדם לאורכו של המסדרון. משני צדדיה ראתה
שורות ארוכות של דלתות נעולות, ממוקמות אחת על יד השנייה, על
יד השלישית, הרביעית, החמישית...
לפניה, בסופו של המסדרון הארוך, היה אור. אור בהיר מאוד שמשך
אותה אליה. היא המשיכה ללכת אל עבר האור, מוקפת באשליה שיצרה
לעצמה, באגדה הפרטית שלה.

הם מצאו אותה לאחר יומיים. יומיים ארוכים ומלאי דאגות. היא
שכבה מעולפת על רצפת החדר באחד מהמלונות הזולים של העיר. על
ידה היה בקבוק ריק של כדורי שינה. נשימתה הייתה איטית מאוד
והדופק חלש.
הם הביאו אותה לבית החולים, וחיברו למכשירים שונים ומשונים
במגוון של צינורות וחוטים. כל החדר הפרטי שבו מוקמה נשם באותות
חשמליים והבהב בנורות קטנות: אדומות, ירוקות, צהובות, ועל הקיר
שמול מיטתה הייתה תלויה מראה, מראה חדשה במסגרת פלסטיק כחולה
ודקה, והמראה שיקפה את הכל.